הגיליוטינה הממשית של הכיבוש

כשהתכנסו לפני למעלה משנה כמה עשרות פעילים בפתח תקווה, למחות כנגד הסחבת של היועץ המשפטי לממשלה ושל המשטרה בנוגע הפרשות המתנות, השוחד, הצוללות, מעון ראש הממשלה – שתקה התקשורת הישראלית. הציבור הימני עד ימני קיצוני שתק גם הוא בנוגע להתכנסויות וגם בנוגע לפרשות. כי לא היה כלום.

כשאט-אט העשרות הפכו למאות, ביצבצו ניצנים ראשונים של דיווחים, אבל התקשורת ברובה התעלמה. ברשתות החברתיות, החל הימין לגלות עניין קל: יש מטרה חדשה ללעוג לה. לגבי מושא המחאה – השחיתות – לא נאמר כלום. כי לא היה כלום.

כשהמאות הפכו לאלפים, וכאשר מנדלבליט בעצה אחת עם המשטרה כביכול דרש להעביר את המחאה מאזור הבית שלו בפתח תקווה, בטענה שהדבר מהווה מטרד ציבורי, לפתע נאלצה התקשורת לדווח. קצת. כלומר לדווח שביקשו להעביר את ההתכנסות, ואחר כך שבית המשפט פסק שאכן יש להרחיק את ההפגנה כמה מאות מטרים מביתו של היועץ, ובעקבות ערעור פסק שאפשר לחזור לנקודת המוצא, היה סיפור: יועץ, בית משפט, מפגינים ואחד מני נפתלי.

כשהאלפים החלו מופיעים מוצאי שבת אחרי מוצאי שבת לא רק בפתח תקווה, כי אם גם בערים אחרות, כשהרשתות החלו לגעוש והחלו מטיחים בהם שהם סמולנים, שזה ניסיון הפיכה, שזה נוגד את הדמוקרטיה ועוד פנינים (וכמובן, זה עבר לפסים אישיים נגד, נו, ההוא שטרור של תביעות הפחדה הופעל נגדו, אחד מני נפתלי); כשכל זה קרה, התרחשו שני דברים מקבילים: הימין החל מפחד שמישהו גונב לו את “הרחוב” ושאולי השתיקה שלו במרחב הציבורי תתפרש כשיתוף פעולה עם הסמולנים בהפגנות. כן, כי כמובן הפגנות נגד שחיתות זה סמולנים. אז הימין, נזכיר, ארגן הפגנות נגד בתקציבי עתק כולל הסעות והצליח לגייס כמה עשרות מפגינים, שבראשם צעד יו”ר הקואליציה (במיל.) ח”כ דוד ביטן, כשהוא זועק חמס. למותר לציין שמכל אלפי המפגינים “הסמולנים” וקמצוץ מפגיני הנגד הימנים, המרואיין המרכזי בכלי התקשורת המרכזיים היה ח”כ ביטן – וזה היה הרבה לפני שהוא נקרא לתת הסברים על כמה עניינים אחרים, שלכאורה מריחים משחיתות. נזכיר רק שהוא ומפגיני הנגד לא אמרו מילה בגנות השחיתות. רק בגנות הסמול האנטי דמוקרטי, שלא לומר האנרכיסטי.

כאשר לאחרונה ההפגנות גדלו עוד יותר בעקבות הפרשות הנוספות, כלומר אלו שבהן מעורב בין היתר אותו יו”ר קואליציה (במיל.), הוחלט להעביר את מוקד המחאה לשדרות רוטשילד בתל אביב. התקשורת הקפידה לדווח על מספרי מפגינים מגוחכים, גם כאשר צילומי רחפנים הראו: מדובר בוואחד מספר רציני מאד. כלומר בעשרות אלפים. שתיקה. גמגום. ואף מילה על שחיתות, על צוללות שנקנו נגד המלצת רמטכ”ל וללא מכרז מחברה עם רקורד מטורף של שוחד, שנקנו בעזרת מתווכים מפוקפקים שאיכשהו כולם קשורים או עובדים עם ראש הממשלה (שלא ידע כלום, לכאורה, כי מה, ראש ממשלה אמור לדעת על עסקת הנשק הכי גדולה של ישראל בשנים האחרונות?), והרבה מילים בגנות “אינטרסים של המפגינים”, “חשדות על מעשים מגונים” כלפי מני נפתלי (אבל לא טרחו לציין שהן הועפו מכל המדרגות של בית המשפט), על היות המחאה “פוליטית” כאילו מדובר במילת גנאי. וכמובן סימפוניה של מגננה מצד כלבלבי השמירה של המעון ברחוב בלפור, ושתיקה גמורה בדבר העוולות בהן מדובר.

ואז, במוצ”ש האחרון, עת יצאו עשרות אלפי בני ישראל להפגין, כן-לא פוליטיקה, כן-לא אינטרסים, יצא המרצע הסמולני-מסיתני-טרוריסטי מן האספרסו: מפגין בודד הלך עם גזיר קרטון בצורת גיליוטינה. “הסתה” זעקה התקשורת. “הרצח הפוליטי הבא כבר בדרך”, שאגו הפוליטיקאים. זעזוע וגינויים מקיר-ציוני לקיר-ציוני אחזו במערכת. הציקצוקיה הציונית במלוא הדרה המפא”יניקי-בית”רי.

הזכות להפגין היא לא הזכות להסית.
מיצג הגליוטינה שהוצג אמש ברוטשילד הוא חציית קו אדום. צריך לתת לרשויות החוק לעבוד בשקט, בלי לחצים פוליטיים, בלי דה לגיטימציה לשומרי הסף ובלי הסתה ברחובות.

— משה כחלון – Moshe Kahlon (@KahlonMoshe) December 24, 2017

אבל הסמול האמיתי, זה המסוכן, נו ההההסמול, האוהבי ערבים למיניהם, לא גינו בקול תרועה. לא עטו שק, לא שרו מזמורי מחילה. לא גינו גינו גינו. כלומר טיפטיפה כן, אבל לא מספיק במדד הגינוי והסליחה. דיונים באולפנים. פולמוסים ברשתות. הנה, אמרנו לכם, הם לא מגנים.

אז ככה:

כשהקפיטליסטים המושחתים שבשלטון יתנצלו על מליון וחצי ילדים מתחת לקו העוני, אתנצל על הטעם הפגום של מפגין בודד בהפגנה של עשרות אלפים.

כשהממשלה הזו וחברי הקואליציה, וגם רפיסי האופזיציה יתנצלו על התעמרות בחלשים, על גירוש פליטים, על חנק נדל”ני של ערביי ישראל, על המשך ההתעמרות בעוד דור של מזרחים מהפריפריה ומהשכונות החלשות במרכז, על ההתעללות האינסופית בניצולי שואה, ב”סתם” זקנים, ובנכים, על אי מתן צדק ופיצוי למשפחות הילדים שנחטפו, על הרס והטפשה לאומנית של מערכת החינוך, על פירוק הבלמים של מערכת המשפט, על ריסוק התקשורת העצמאית – אתנצל על כך שאנו הסמולנים חושבים שירושלים של זהב זה שיר גזעני ולאומני, שזה לא אסון אם מכבי תל אביב מובסת בידי קבוצה יוונית, ושמדי פעם חשוב לנו להעביר צ’ק, להביע תמיכה, להפגין בעד ארגונים כגון “שוברים שתיקה”, “הוועד נגד עינויים”, “בצלם”, “מרכז אדווה”, ואפילו, ירחם השם, כלי תקשורת כגון “העוקץ”.

כשהפאשיסטים יתנצלו על הגיליוטינה הממשית של הכיבוש, אתנצל על גליוטינת הקרטון נגד השחיתות. בינתיים, ברור לכולם איזו סכין יותר מדממת.