נמשוך להם את השטיח מתחת לרגליים

האם בעטיו של היסח דעת זמני אישר עורך המאמרים של העיתון לפרסם מאמר הקורא, הלכה למעשה, ליצור אסון הומניטרי בעזה? האם חשב שמאמר כזה הוא חלק מהדיון הלגיטימי בגורלה של עזה וגורלנו? או שמא היה זה חלק מקהות חושים שהשתלטה עליו ועלינו, אשר במסגרתה ההצעה להרעיב אוכלוסיה אזרחית כדי לכפות עליה הסדר היא חלק לגיטימי מהדיון הציבורי? מעבר לאיווולת האסטרטגית שבה, ההצעה המגולמת במאמר “בעזה נלחמים רק על זכות השיבה” למשוך את השטיח מתחת לרגליהם של אזרחים בעזה באמצעות מניעת הסיוע של אונר”א, היא גם עוול מוסרי ומוטב שלא הייתה עולה על הנייר. אבל, מכיוון שעלתה מן הראוי גם לתת לה תשובה.

זכות השיבה, לטענת עדי שורץ ועינת וילף, מושרשת עמוק בקרב תושבי מחנות הפליטים ומתוחזקת דרך הסיוע של אונר”א הממשיך זה שנים להעניק להם מעמד פליטות ובפועל מונע מהם להסכים לכל פשרה. הפתרון? “ייבוש דרישת השיבה הפלסטינית מהתמיכה הכלכלית והמדינית שהיא זוכה לה ממדינות המערב באמצעות אונר”א.” כל כך פשוט, כי הערבים כזכור “מבינים רק כוח” ומה שעבד כל כך טוב בעבר מן הסתם יעבוד גם עכשיו. אונר”א תיעלם, הפלסטינים יפסיקו לחשוב על זכות השיבה ועזה תשגשג או, בלשון הכותבים “העם הפלסטיני יתחיל להפנות את מרצו לבניית מדינה משלו, במקום לחלום על הריסה של מדינה שכנה.”

למדינה השכנה הזו, כדאי להזכיר, יש אחריות מסוימת למחנות הפליטים בעזה שבהם חיים מי שגורשו מביתם באותה המדינה או נאלצו לברוח מהם. צריך מידה רבה של חוסר מודעות עצמית ממדינה שקמה על כיסופי גלות של אלפיים שנה כדי להטיף לפליטים דור חמישי שאינם פליטים ושהגיע הזמן שישכחו מהמולדת. אפשר כמובן להמשיך ולטעון, שלא הייתה ברירה, שבמלחמה כמו במלחמה ושאת העבר אי אפשר לשנות. אבל גם כאן לא מסתיימת אחריותה של המדינה השכנה ששלטה בפועל משך ארבעים שנה ברצועת עזה ובמחנות הפליטים האלה ויכולה היתה לשקם אותם אך לא עשתה זאת. את העוני, הצפיפות והביוב הזורם ברחובות, והעכברושים המטיילים בין הבתים, זוכרים היטב כל מי ששירתו בעזה.

אבל כל אלה מחווירים למול השורה התחתונה של המאמר ולמשמעות שלה:

“ישראל אולי לא יכולה לקחת מהפלסטינים את חלום השיבה, אבל היא בהחלט יכולה — וצריכה — לפעול כדי לקחת מהם את התמיכה המוסרית, המשפטית והכלכלית שהעולם נותן להם למימוש חלום מסוכן זה, באמצעות פירוק אונר”א. התחמקות מפעולה כזאת וניסיון לקנות שקט לטווח קצר, מביאים למחיר שאנו משלמים כעת: עשרות הרוגים וגינויים מכל העולם — למרות שישראל, באופן סביר לחלוטין, מגינה על גבולה הבינלאומי.”

כדי להבין את המשמעות של ההצעה הזו אין צורך להידרש לדיווחים של סוכנויות בינלאומיות וארגוני זכויות אדם על המצב בעזה. אפשר היה לצפות בכתבה הנדירה של אוהד חמו על חיי היומיום בעזה, המחסור וחוסר התקווה. יתרה מכך, קציני צה”ל מתארים את עזה כמצויה על סף או בתוך משבר הומניטרי. המחסור במים, חשמל, תרופות ומוצאי מזון, האבטלה העצומה והעוני מוכרים וידועים.

הוצאת הסיוע של אונר”א, מבלי להציע תחליף משמעותי, עלולה להפוך את המשבר ההומניטרי לאסון של ממש, לקריסה של שרותי התברואה ולהרעבה של האוכלוסיה. לא ברור על איזה יסודות והנחות אסטרטגיות בנויה ההנחה שמשבר הומניטרי ישנה את עמדות הפלסטינים כלפי זכות השיבה בישראל, שכן ניתן לחשוב שבדיוק ההיפך יקרה. אבל בשביל לפסול הצעה שעשויה לפגוע פגיעה אנושה באכולוסיה אזרחית, ולדון אותה להרעבה, לא צריך להיות אסטרטג, מספיק להיות בן אדם.