טור מעניין של פולי טוינבי התפרסם בשבוע האחרון ב”Guardian” . טוינבי יוצאת נגד המוסכמה החברתית שמעמד הוא מושג אנכרוניסטי, בלתי רלבנטי למציאות ימינו, כי היום כידוע – “כולנו מעמד בינוני”.
טוינבי מתארת מחקר מעניין שנערך על ידי חוקרים אמריקאיים שבחן רכישת השפה אצל ילדים בקרב משפחות ממעמדות שונים. החוקרים הקליטו במשך שלש שנים, שלש קבוצות של ילדים. קבוצה ילדים שגדלה בבתים של הורים בעלי מקצועות חופשיים, קבוצת ילדים שהוריהם ממעמד פועלים, וקבוצת ילדים ממשפחות הנזקקות לרווחה. החוקרים תיעדו וניתחו את הפניות לילדים מצד הוריהם ואת תגובות הילדים.
בשלש השנים הראשונות לחייהם, הורים בעלי מקצועות חופשיים תיקשרו באמצעות דיבור עם ילדיהם 50 מיליון פעם, הורים לילדים ממעמד הפועלים 30 מיליון פעם, והורים לילדים ממשפחות רווחה 12 מיליון פעם.
החוקרים גם ניתחו את תוכן ואופן התיקשורת המילולית של ההורים עם הילדים. הם גילו כי 700 אלף מהפניות לילדים של הורים בעלי מקצועות חופשיים היו בגדר עידוד וחיזוקים ורק 80 אלף פניות היו שליליות באופיין. לעומת זאת התיקשורת עם ילדים להורים נזקקי רווחה כללה רק 60 אלף חיזוקים ועידוד ו 120 אלף פניות בעלות אופי שלילי.
טוינבי כותבת, תארו לכם אם נזקקת רווחה גוררת את ילדיה בסופרמרקט כאשר היא חייבת לסרב כל פעם מחדש לבקשות סבירות מצד ילדיה.
כשהחוקרים חזרו ובחנו את הילדים כאשר הם הגיעו לגיל 9 הם גילו שההבדלים בין שלש המעמדות נותרו בעינם. כלומר תרומת בית הספר לא הוסיפה רבות ללשונם של הילדים.
שמרנים ודאי יאמרו הנה לכם הוכחה שאין מה לעשות, מעמד הוא עניין כמעט גנטי, הוא קשור לתרבות שלא ניתנת לשינוי בקלות. מסקנתה של טוינבי היא אחרת. חינוך ואינטרקציות בית ספריות יכולות לפצות על חסכים הנובעים מקשיים כלכליים וחברתיים. ניתן ללמד הורים כיצד ליצור תיקשורת טובה יותר עם ילדיהם. החוקרים האמריקאיים טוענים כי Q.I משקף ידע וכישורים שנלמדו בתקופה מוקדמת בחיים, אולם שינוי התנאים יכולים לחולל שינויים בידע וכישורים. החוקרים גילו כי על מנת להביא ילד ממשפחת רווחה לרמה של ילד ממעמד הפועלים יש צורך בתופסת של 41 שעות תקשורת מילולית עם הילד.
טוינבי סבורה שמורים טובים בבתי ספר שבהם קיימת השקעה חינוכית יכולים למתן הבדלים מעמדיים.
על הבדלי מעמדות בחברה הישראלית, הבדלים כלכליים גדולים יותר מאלו שבחברה האנגלית, מנסים להתגבר אצלנו על ידי דלדולה של מערכת החינוך ממשאבים, הפרטה, בריחת המעמד העליון מבתי הספר הציבוריים והשקעה ב”מצויינים”.
וכשכל זה לא מצליח, מכוננת שרת החינוך- “כוח משימה לאומי” בראשות בעלי הון, שתחום התמחותם הוא כידוע צמצום פערים.