המסורת הבעייתית של סרבני הכיבוש
הדור הבא של השמאל הלבן. זו המחשבה שעברה בראשי למקרא הראיון שפורסם ב”שיחה מקומית” עם הסרבנית החדשה לוהאר אלטמן. הכיבוש הוא המניע לסירובה של אלטמן לשרת בצבא, ואכן אני מתחבר להרבה מהביקורת שלה על אופיה של החברה הישראלית לנוכח מעמדו של הצבא, והמשך השליטה הצבאית על הפלסטינים בשטחים. בעבר אף סירבתי גם אני, וריציתי עונש מאסר. מלבד זאת, נראה כי אלטמן ממשיכה מסורת של שמאל ישראלי הנאבק בכיבוש תוך התעלמות מפערים חברתיים, חלוקה לא הוגנת של משאבים, חתירה לשוויון ועוד. המודעות הפוליטית, והפעילות הפוליטית, עוצרות במקום מאד מסוים.
מפתיע לקרוא שנערה שבקיאה בתחומים שונים של פילוסופיה, מחשבה פוליטית, אמנות ותרבות, מנותקת לחלוטין מההוויה שלה עצמה בתוך החברה הישראלית. אלטמן לא מתעכבת ולו לרגע על הקשר שבין תנאי חייה המיטיבים, הכרוכים בכל כך הרבה זכויות יתר על פני בני/ות נוער בדור שלה, להחלטתה לסרב. המראיינת, אורלי נוי, שאי אפשר לחשוד בה כמובן שאינה בקיאה בסוגיות חברתיות וכלכליות, לא מנסה לאתגר אותה קצת מחוץ לקופסה: על מעמד ואתניות בחברה הישראלית, גזענות נגד קבוצות לא לבנות, מרכז-פריפריה, ההיסטוריה של פערים כלכליים. כיצד כל זה קשור ללאומנות ההולכת ומתחזקת? ואיפה אלטמן עצמה בסיפור הזה? אין אפילו רמז לדברים. עוד דוגמא לניתוק המופרך שהשמאל הישראלי מקפיד לעשות בין הכיבוש, מעין ישות מיתית ועל-קיומית, לבין מדינת ישראל “הנורמלית”.
למשל, בתחום החינוך: אלטמן חזרה לא מזמן משנתיים של לימודים בגרמניה, והיא מספרת שלמדה שם פוליטיקה באופן אינטנסיבי. בנוסף, שני הוריה עוסקים בחינוך אלטרנטיבי, דבר שהשפיע על תפיסת עולמה. אם אכן החינוך הוא כלי קריטי בעיצוב אישיותה של אלטמן כסרבנית מצפון, כפי שעולה מדבריה, האם לא ראוי לפעול לשוויון במערכת החינוך אשר יאפשר לכל בני/ות הנוער בארץ לרכוש את אותם כלים שאלטמן רכשה?
קשה להאמין שאלטמן לא יודעת שבשעה שהיא למדה פילוסופיה פוליטית בגרמניה, בטבריה, קריית מלאכי, בית שמש ונתיבות נשלחו בני/ות גילה ללמוד פחחות וספרות. אם היא יודעת, אז מצער מאד שהיא לא מדברת על זכויות היתר שלה בהקשר הזה, דבר שמותיר אותנו עם פוליטיקה אינטרסנטית וצרה. ואם אלטמן לא שמעה ולא ראתה, אז מה לנו כי נלין על רוב בני/ות גילה אשר לא שמעו ולא ראו את הכיבוש? קל וחומר בשעה שניכר שהמשאבים והזמן נמצאים הרבה יותר בידיה מאשר בידי מקביליה מרחבי הארץ.
בין היתר, מצוין בראיון שאלטמן גדלה ביישוב הקהילתי קציר. כזכור, יישוב זה ניהל קרב חורמה נגד האפשרות שאזרח ערבי, עאדל קעדאן, ירכוש קרקע ביישוב על מנת להקים בית למשפחתו. מה אלטמן חושבת על היישוב בו היא גדלה בהקשר הזה? האם, למשל, תהתה על הקשר בין “ייהוד הגליל” באמצעות יישובים כגון קציר, למפעל ההתנחלויות, אותו היא מסרבת לשרת?
באופן דומה, אלטמן ציינה שהיא רוצה לעבוד בעתיד עם “נוער במצוקה”. לא עולה השאלה הפוליטית הבסיסית כיצד נוער הופך להיות במצוקה? הרי אם אותו “נוער במצוקה” היה מקבל מהמדינה את הזכויות שקיבלה אלטמן, ככל הנראה שעזרתה כלל לא היתה דרושה.
עמירה הס, בטורה מהבוקר “הפריבילגים שהחליטו להתנגד לסדר ההיררכי” מציעה נקודת מבט מעט אחרת. בניגוד לנוי, אשר התייחסה לאלטמן ולהלל גרמי, סרבן נוסף, בסטטוס בפייסבוק שלה כאל מי “שלא מוכנים ללכת עם העדר”, הס מקשרת את ההחלטה לשרת בצבא לתנאים הפוליטיים של מעמדות נמוכים, ובהתאם לכך את ההחלטה לסרב כתוצר של פריבילגיה: “הם (אלטמן וגרמי, ת”מ) בצד החזק בהיררכיה החברתית. זה מבטיח ש’כתם’ הכליאה לא יפגע בהם בעתיד, כפי שהוא משכפל דיכוי של קבוצות מדוכאות בחברה, כעובדים עניים, כמזרחים וכדרוזים”.
המהלך שעושה הס חשוב, אבל בעיניי דרוש צעד נוסף: אם אכן דגל המאבק בכיבוש שמור אך ורק למעמדות גבוהים, יש לחשוב על האפשרות שמעמדות נמוכים בזים למאבק זה לא בגלל שהם תומכים אדוקים בגזענות ובכיבוש, אלא בגלל שהנשאים של מאבק זה הם אנשים הנהנים מזכויות יתר על פניהם, דבר המעורר אנטגוניזם מתבקש. כך, הסלקטיביות של המאבק נגד הכיבוש, כפי שהיא עולה מהראיון לעיל, חותרת תחת האפשרות להרחבת שורות. על כן חשוב להדגיש כי לא ייתכן מאבק אפקטיבי בכיבוש, ללא מאבק בפריבילגיות של אשכנזים.


