• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פוליטיקה של זהויות כדחליל קש

אורית קמיר מנגידה באופן חסר בסיס את ההבחנה בין ליברליזם לפוליטיקה של זהויות
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של “החטיבה לזכויות האדם” במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

במאמרה בסוף השבוע ב”הארץ”, מצאה אורית קמיר אשם מרכזי בדיווח ופרשנות הפרשה בקפריסין ובכמעט כל עוולה חברתית אחרת אפשרית: פוליטיקת הזהויות. קמיר אינה היחידה בשמאל הישראלי שדיון חברתי ופוליטי המערב זהות מעורר בהם זעם. לפני מספר חודשים כתב יושב ראש מרצ החדש, ניצן הורוביץ, העומד עתה בראש “המחנה הדמוקרטי”, מאמר באותה רוח תחת הכותרת “זבל שחור לבן”, שבו יצא בשצף קצף נגד הדיון ב”בעיה העדתית”. יש לא מעט אירוניה בכך שפוליטיקה של זהויות ועדתיות, שנואות נפשו של הורוביץ, מסבירה לא מעט אודות הפרויקט הפוליטי שהורוביץ היה שותף לו בשבוע האחרון (אבל זה שייך לפוסט ארוך אחר).

קשה להחליט מאיפה להתחיל לבקר את העמדה הפשטנית והגסה הזאת של מי שנושאים את דגל הליברליזם האוניברסלי. כך, במאמרה קמיר יוצרת דחליל קש שאותו היא מתארת כפוליטיקה של זהויות, על פי תיאור זה, פוליטיקה של זהויות כפי שהיא מתרחשת כיום היא מאבקים של מיעוטים לא למען שוויון, אלא כניסיון של אותן קבוצות מיעוט להעניק לעצמן פריבילגיות ולהשליט את עצמן על אחרים. כמובן שבדחליל הקש הזה לא קשה לחבוט. מכיוון שקמיר לא יכולה להתעלם מן העובדות ההיסטוריות שמאבקים רבים של מיעוטים היו מאבקים של קבוצות מיעוט בעלות זהות מסוימת נגד קבוצות זהות שליטות אחרות בעלות זהות אחרת, היא מסכימה שבמקרים שבהם פוליטיקה של זהויות נאבקת נגד הגמוניה היא מוצדקת – אולם מיד לאחר מכן כולנו צריכים להפשיט מעלינו את זהותנו. כלל לא ברור איך תיראה הסרת הזהות על ידי הקבוצות השונות מבחינה סוצילוגית, פוליטית ופסיכולוגית.

עניין לא פחות מביך הוא שקמיר, הורוביץ ואחרים מתעלמים מספרות פילוסופית ופוליטית עשירה משלושים השנים האחרונות העוסקת בסוגיות של ליברליזם נייטרלי, ליברליזם רב-תרבותי ופוליטיקה של זהויות. בעוד קמיר מנגידה באופן מלאכותי וחסר בסיס את ההבחנה בין ליברליזם לפוליטיקה של זהויות, בדיון הפוליטי והפילוסופי, תפיסות של ליברליזם רב-תרבותי (די להזכיר כאן שלשה הוגים ליברליים מרכזיים במסורת זו: אייריס יאנג, ויל קימליקה ויוסף רז) מתנגדות לליברליזם מהסוג הנייטרלי כביכול שקמיר מטיפה לו ומדגישות את חשיבותן המרכזית של זהויות, בעיקר עבור קבוצות מיעוט תרבותיות מוחלשות. כמו כן, הן מדגישות את החשיבות שבמתן ביטוי לזהויות אלו בהסדרים מוסדיים מרכזיים ובמרחב הציבורי התקשורתי, דווקא לשם מימוש ערכים ליברליים ככבוד וכאוטונומיה שקמיר הליברלית עיוורת הצבעים מתהדרת בהם.

התפיסות הליברליות שקמיר מתעלמת מהן מדגישות שאי־צדק ועוול נגרמו ונגרמים הן בשל אי־שוויון חברתי וכלכלי, והן בשל אי הכרה בזהות, שבאה לידי ביטוי בחוסר ייצוג, הדרה, שוליות ואלימות כלפי קבוצות על בסיס זהותן; ושתיקון עוול כלכלי והכרתי מצריך שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות בחברה.

עובדה סוציולוגית לא מקרית היא שרבים מאלו המתנגדים לדיון ברב-תרבותיות ובפוליטיקה של זהויות שייכים לקבוצה ההגמונית, המזהה את עצמה כקבוצה חסרת זהות המייצגת כביכול ערכים מוסריים אוניברסליים. במקרה של קמיר, מה שמעניין במיוחד הוא שמסע הצלב שלה נגד פוליטיקת הזהויות נעשה בשם המאבק בהגמוניה.

כנראה שיעניין אותך גם: