במאמר “קשר השתיקה מספר 3” של שיקו (ראו למטה) ניתן להבחין בשלשה מרכיבים: מרכיב סוציולוגי, מרכיב רטורי ומרכיב אידיאולוגי-פוליטי. שני המרכיבים הראשונים בעייתיים בלשון המעטה והמרכיב השלישי ענייני וחשוב.
הסוציולוגיה של “קשר השתיקה מספר 3”
הסוציולוגיה במאמר של שיקו היא עניין חשוב כיוון שהיא מהווה את ההסבר המכריע להשקפותיהם והתנהגותם הפוליטית של חברי הקשת. מיקומם החברתי והכלכלי של חברי הקשת מהווה את ההסבר המרכזי, בין היתר, לשתיקתם אל מול העוול שנגרם לפלסטינים והכחשת זהותם הערבית.
מי הם חברי הקשת על פי שיקו? מהו הרכבה האנושי? הנה מספר ציטוטים:
“חלק אינטגראלי מהקבוצה התרבותית ההגמונית בחברה הישראלית”
“אינטלקטואלים מזרחים שהתברגו באוניברסיטאות אשכנזיות ציוניות”
בעלי “זיקה בלעדית לאוניברסיטאות בצפון אמריקה”
“נציגי התרבות המזרחית באקדמיה הציונית”
“רבים מפעילי הקשת הם פרופסורים ואמידים מספיק”
השרטוט הסוציולוגי הנפוץ הזה של “אליטת הפרופסורים מהקשת” בעייתי מכמה בחינות. ראשית, חברות וחברי הקשת באים מרקעים שונים ועוסקים בתעסוקות שונות, רובן אינו קשור כלל לאקדמיה הישראלית..
אבל בואו ונתייחס לתת הקבוצה, שהיא מטרת התקפתו של שיקו, זו הידועה בכינוי – “האינטלקטואלים של הקשת”. קחו למשל את המשפט האחרון ברשימה – “רבים מפעילי הקשת הם פרופסורים ואמידים מספיק” אני מאמץ את זכרוני ואני מוצא שאת קבוצת “הפרופסורים בקשת” מאכלס אדם אחד בלבד. שמידי פעם מופנות אליו תביעות להתנצל פומבית על מעמדו.
אני גם בוחן את “קבוצת המזרחים שהתברגו באוניברסיטאות” ואני מוצא שם שני חברים וחברה אחת שזכו בקביעות, אחד מהם לפני כשבועיים, לאחר שנים רבות של המתנה, בין היתר, בשל אי נכונותם להתפשר על עמדותיהם הפוליטיות והמוסריות. והשאר, ידידי שיקו, זה פרולטריון אקדמי. אלה ש”התברגו” להגמוניה האקדמית רבת העוצמה כוללים מרכזי הוראה ומנחים באוניברסיטה הפתוחה, מרצות ומרצים במכללות ומורות ומורים מן החוץ באוניברסיטאות. לא נראה לי שמגידור, רבינוביץ` אייזנשטט וממשיכיהם צריכים לחשוש לכיסאותיהם בעשרות השנים הקרובות.
“הזיקה הבלעדית לאוניברסיטאות בצפון אמריקה” של רובם המכריע של חברי הקשת אינה חזקה מזיקתך שלך למוסדות אלו. כמוך, לחלק מאיתנו התמזל המזל והוא הצליח לצאת מכאן וללמוד במוסדות אלו, החלק האחר נותר ללא זיקה.
באשר לטענה אודות מידת אמידותם הכלכלית של חברי הקשת, “אמידים מספיק” אתה אומר, יש לי הרושם ש”אמידות כלכלית” היא לא אחד מהמאפיינים הבולטים של חברי הקשת, גם לא של של “האינטלקטואלים בקשת”. אין לי מספיק אינפורמציה, אבל הרושם שלי הוא שאין שום סיבה להניח שהם יותר אמידים בממוצע מחברי “המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית” אני תוהה מדוע אתה מניח שכן?
הרטוריקה של “קשר השתיקה 3”
התיאור הסוציולוגי הבעייתי והמטעה של חברי הקשת, או של ה”אינטלקטואלים” כ”אליטת מזרחים שבעה” משרת את הרטוריקה של המאמר, שהיא לדעתי החלק המצער בו. כן זו רטוריקת “המשת”פים” הידועה. אי הכרתם של “חברי הקשת” בעוול שנגרם לפלסטינים, חוסר תמיכתם באנטי ציונות דמוקרטית, אי הצטרפותם לחרם על ישראל, הכחשת ערביותם, והיותם “שבויים במיתוסים ציוניים אשכנזים” נובעת, בין היתר, מהרצון שלהם.
” להשיג עמודי כתיבה ביומון הניאו ליברלי “הארץ””
“להשיג קביעות באוניברסיטאות הציוניות”
” שלא להתעמת עם חברות קונצנזוס דוגמת אבירמה גולן, שלי יחימוביץ` ורונית מטלון”
“עסקני הקשת”, כפי ששיקו מכנה אותם, אינם שונים מבחינה זו מ”העסקנים הפוליטיים המזרחיים” – דוד לוי, קצב, פואד ומשה שחל. אלה מכרו את המזרחים לאשכנזים בעבור כסאות פוליטיים ואינטרסים אישיים, “עסקני הקשת” מכרו את הפלסטינים והמזרחים תמורת קביעות באוניברסיטה, מאמרים ב”הארץ” ונשיאת חן בעיני הממסד הליברלי האשכנזי.
רטוריקת “המשת”פיות” מלווה כמעט תמיד באחותה – רטוריקת “הטהרנות”.
את המשת”פ או המשת”פית – נבלים מוסריים המוכרים את אחיהם ואחיותיהם לאויב, ניתן לזהות בקלות יחסית, הם אף פעם לא מספיק, “פמיניסטים”, “מזרחיים”, “שמאליים”, “פרו פלסטינים”, וכו`. חבורה של מתחזים אידיאולוגיים וסרסורים ערכיים ציניים. אם הם היו שמאל מזרחי “אותנטי” הם היו תומכים בחרם על ישראל, מביעים עמדות אנטי ציוניות ודורשים להקים אקדמיה למוסיקה ערבית קלאסית. הצירוף של רטוריקות “המשת”פיות” ו”הטהרנות” מציבה את המוקיע במעמד פריבילגי של עליונות מוסרית, בבדידות מזהרת של טוהר אידיאולוגי ויוצרת מעליו הילה בד”צית המעניקה לו לגיטימציה וזיכיון בלעדי לבצע חלוקה ברורה וחד משמעית לכשרים וטרפים.
הטיעון האידיאולוגי פוליטי של “קשר השתיקה 3”
הטענה החשובה במאמר היא עמדת הקשת בעניין הפלסטיני. אבל גם כאן צריך להבחין בין עמדת הקשת כארגון חברתי, לבין עמדתם ופעילותם של חברים בקשת כפרטים. שיקו, מערבב באופן בעייתי ולא הוגן בין השניים.
אני יכול לחשוב על לא מעט מחברי “האליטה האקדמית המתברגת” ו”אבירי הזכויות החברתיות” שהיו שותפים במאבק למען העניין הפלסטיני לאורך שנים רבות – במחקר, בכתיבה (כן גם באתר הזה), בחתימה על עצומות, (גם נגד הריסת בתים(, בהשתתפות בהפגנות, (כן, גם נגד הגדר(, בישראל ובשטחים. אני לא מתכוון ליפול לגמרי אל תוך המלכודת האפולוגטית של הכנת רשימות מכולת להוכחת נאמנות ופעילות בעניין הפלסטיני, כיוון ששום רשימה כזו, ארוכה ככל שתהיה, לא תעמוד בדרישות הרדיקליות המחמירות של השמאל המזרחי האותנטי.
ההנחה של שיקו, כי חוסר רצונם של “האקדמאיים המזרחים” להביע את עמדתם בעניין הפלסטיני ולעומת זאת עיסוקם הקדחתני בקידום טענות בעניין “המזרחים”, נובע מהחשש שלהם להרגיז את “האליטה האשכנזית”. גם הנחה זו מוטלת בספק. מזרחי פרו פלסטיני, נכון עד גבול מסוים, נתפס כיצור פרוגרסיבי, בן ברית לא מזיק בעיני “האליטה האקדמית האשכנזית”, לעומתו, המזרחי “המקופח”, “מחולל השד העדתי” ו”בעל רגשי הנחיתות”, הוא יצור שלקברניטי ההשכלה הגבוהה יש מעט מאד סבלנות עבורו. סיכוייו לחצות את שערי האוניברסיטה, באם הוא לא ירד למחתרת עד לקבלת קביעות, נמוכים הרבה יותר מאלה של חברו המזרחי הפרו פלסטיני.
ולבסוף לאופיה הסכיזופרני של הקשת כארגון ביחסה לפלסטינים. רוב הטענות ששיקו מעלה הועלו לא מעט פעמים על ידי חברים בתוך הקשת. היחס לשאלת הפלסטינים בישראל ובשטחים גרם ללא מעט מחלוקות ומשברים בקשת. הקשת כתנועה פלורליסטית כללה מראשית הקמתה חברות וחברים עם השקפות פוליטיות שונות. ההסכמה הרחבה ששררה ביחס לשאלות חברתיות ושאלות של זהות לא שררה ביחס לשאלות פוליטיות. עמדת הקונצנזוס שהתקבלה בשאלה הפלסטינית הייתה העמדה שמכירה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים והחלת עקרון השוויון ביחס לפלסטינים בישראל. נכון, המאבק למען זכויות הפלסטינים לא עמד בראש סולם העדיפות של הקשת הדמוקרטית המזרחית שחבריה, כן מה לעשות, חלקם ימניים ואנשי מרכז, ראו בה בעיקר תנועה לצדק חברתי ופלורליזם תרבותי. למרות זאת, חלק מאיתנו חשב שקיומה ופעילותה של הקשת חשובים מספיק למרות אי נקיטת עמדות חד משמעיות יותר מצידה בעניין הפלסטיני. פעילותה בעניין הזה היתה מעטה וסימבולית מידי – ביקור אבלים בנצרת לאחר רצח המפגינים, או הצטרפות לכנס מחאה נגד פסילתו של עזמי בשארה על ידי ועדת הבחירות. כן אני מודה, כמו אחרים בתנועה, גם אני מצטער שלקשת אין תווי פנים יותר תעאיושיים. אבל אני עדיין לא משוכנע שעצם קיומה של הקשת, ופעולותיה, בין היתר, הישגיה במאבק על הדיור הציבורי, נכון שהתרכז במניעת זריקת דיירי עמידר יהודיים מבתיהם, וגם לא ההישגים במאבק על הקרקעות – שגם אנשי “עדאללה”, שמטעמים טקטיים ופוליטיים לא צורפו ולא רצו להצטרף לבג”ץ, מברכים עליהם – הם עניינים שמן הראוי היה לוותר עליהם בשל הכישלון של הקשת להתגייס למען העניין הפלסטיני.
הביקורת על הבעייתיות שמעוררת התנהגות הקשת בסוגיה זו לגיטימית וחשובה. אבל מכאן ועד ל”התבדלות האנטי פלסטינית המזרחית של הקשת”, הדרך ארוכה.
בסוף המאמר קורא שיקו לכונן “שמאל מזרחי דמוקרטי באמת, אוניברסלי ופרו פלסטיני… שיאפשר כינון זהות דמוקראטית ורדיקלית לא מתוך קונפליקט אלא מתוך חירות פוליטית ותרבותית ומתוך אחווה עם החלש, עם המדוכא הפלסטיני”.
המאמר העצוב הזה הוא נקודת פתיחה לא מבטיחה.