געגועיי לדליה
“אני רוצה לעצום עיניים ואז לפקוח אותן ולחוש אווירה של של שביעות רצון, עשייה וחשיבה של קבוצת אנשים שרוצה לעשות רדיו טוב יותר” היא אומרת “במקום זה אנשים רק אומרים לי “יש לך מזל שעזבת”. מקוננת דליה יאירי, השדרית שהגישה במשך שנים רבות את התכנית “עניין אחר” בקול ישראל. בכתבתה של ענת באלינט מוצגת יאירי בנוסטלגיה כמופת של רדיו אחר, עצמאי, בלתי תלוי, מקצועי ומעניין.
אני מתקשה משום מה להתפעל מהמופת הזה. התכנית של יאירי זכורה לי כתכנית שמרנית, צרה ושטחית שהקולות המרכזיים שניתן היה לשמוע בה היו, קולו העמוק של הבטחוניזם הישראלי וקולו הריאקציוני של הימין הכלכלי. אחד “הכוכבים המרכזיים” של התכנית החופשית והפלורליסטית הזו היה עו”ד דב וייסגלס, שכאשר הוא לא שידר לצידה של יאירי באולפן כמראיין אורח, הוא התראיין על ידה כמומחה באמצעות הטלפון. כוכב נוסף שדליה נורא אהבה היה נחמיה שטרסלר. כשהיא מתפארת בכך שהתכנית עסקה ב”עניינים חברתיים” היא כנראה מתכוונת לפרשנויותיו הכלכליות ופינותיו הקבועות. והאוטוריטה הפוליטית שפתחה אופקים אינטלקטואלים חדשים למאזינים היה בן זוגה לשידור, מלך הטריויה, מי שתרם יותר מכל פרשן אחר להטפשת הפרשנות הפוליטית הישראלית – חנן קריסטל.
אין לי מילה טובה להגיד על חבורת הגנגסטרים המנהלת כיום את רשות השידור, אבל אפילו ג`ו בראל ויוני בן מנחם לא גורמים להתגעגע לעיתונאות של דליה יאירי.


