"הביטו בי! תראו אותי! גם אני בן אדם!" אמרו קומתו השפופה ופניו המיוסרים של ארז דריגס בראיון שהעניק לדנה וייס. אכן, אין כמו ראיון במהדורת סוף השבוע של חדשות 12 כדי לזרז את תהליך הריפוי, ולסייע בטיהור שמו. אבל מה יהיה על הקורבנות?
מוסדות הרווחה קרסו, תקציבים הוקפאו, ניהול משבר הקורונה הופקד בידי גברים, ובינתיים נשים נרצחות, מעגלי האלימות והעוני הולכים ומתרחבים וסיפורי מי-טו נחשפים מכל עבר. לרגל יום האשה ומשבר פוליטי מתמשך, שוחחנו עם ארבע פעילות חברתיות על על הצלחות קטנות וגדולות, על ההתעוררות של הציבור ועל תקווה לימים אחרים
ההתמקדות בסיפור פגיעה מסוים במעין מעגל סגור של "חשיפה – דרישה לגינוי – חשיפה של נפגעות נוספות – דרישה לביטול קיומו של הפוגע" אינה מספיקה לטווח הארוך. מה צריך לקרות בדרך לתיקון עולם?
כיצד ייתכן שאלימות כלפי נשים עדיין נתפסת כמחיר כדאי למען שמירת שמו הטוב של גבר? האיסור על פרסום שם התוקף, שיתוף הפעולה של התקשורת – כל אלה צריכים לפוס מן העולם
הדרך החוצה מקשר מתעתע היא ארוכה. לעתים קרובות היא מתחילה הרבה לפני שאת מודעת לכך שאת בכלל מחפשת את הדרך החוצה. היא כמעט תמיד ממשיכה הרבה אחרי הפרידה עצמה. מחשבות בעקבות קריאה ב"על מקום הימצאה"
אסירה משוחררת, פלונית, אזרחית מדינת ישראל שנמכרה בעל כורחה לנישואי גיהינום עוד בהיותה קטינה, שרדה ונמכרה בשנית, ונאסרה בעוון הריגת הבעל-אנס-מתעלל שלה, סורבה על ידי המדינה להיות מוגדרת כקורבן סחר בבני אדם. פסק דין חשוב של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ משבוע שעבר קובע כי בסירובה של המדינה נפל פגם
ביקורת חריפה בדו"ח מבקר המדינה שפורסם החודש חושפת טיפול לקוי והיעדר פיקוח מצד הגורמים הממשלתיים ביחס לאלימות כלפי נשים. בצעדה שתתקיים מחר תיקרא הממשלה להפסיק את ייבוש התקציבים
קריסת מודל הסמכות מביאה לכך שאלימות מינית – מתקיפה אישית ועד לאונס קבוצתי – הופכת לתופעה חברתית בעידן המשברי שבו אנחנו נתונים; מדוע זה קורה, איך זה קשור לפוליטיקה, ומה לעשות ביחס לכך
הסדר הפטריארכלי ההגמוני מייצר קורבנות נשיים באופן כה יומיומי, עד כי האלימות כלפיהן הופכת להיות בנאלית, שגרתית, שקופה ומובנית. כחברה, יש לנו אחריות על הסדר הזה
