קריסת מודל הסמכות מביאה לכך שאלימות מינית – מתקיפה אישית ועד לאונס קבוצתי – הופכת לתופעה חברתית בעידן המשברי שבו אנחנו נתונים; מדוע זה קורה, איך זה קשור לפוליטיקה, ומה לעשות ביחס לכך
הסדר הפטריארכלי ההגמוני מייצר קורבנות נשיים באופן כה יומיומי, עד כי האלימות כלפיהן הופכת להיות בנאלית, שגרתית, שקופה ומובנית. כחברה, יש לנו אחריות על הסדר הזה
האונס בקפריסין סיפק לפועלי המדיה הישראלית הזדמנות פז להציג את הישראלים החשודים כשנים עשר קורבנות שנפלו בנכליה של שרמוטה ועוד גויה, רחמנא ליצלן. כאילו שלא היה metoo בעולם
פרק 8 של תוכנית "המקור" שהתייחס לפרשת נמרוד ברנע הוא פרק מטריל, שהציג באופן מגמתי נתונים חלקיים, ושתכליתו לקעקע באופן בלתי מקצועי במגוון דרכים את קולותיהן של מי שפועלות למגר את תופעת ההטרדות המיניות
למרות ההתקוממות המזרחית לנוכח הזעם על מתן הפרס לגולן, המאבק לא נועד על מנת שאפשר יהיה "לוותר" ו"להחליק" לגברים מזרחים כמו שמוותרים לגברים אשכנזים, על גבן של נשים ונערות, אשכנזיות ומזרחיות
מה עומד בבסיס ההאשמה החוזרת ונשנית של המזהירות מפוריטניות שתשתלט על העולם בעקבות קמפיין me too#? נעה באסל ושיא ברבי בוחנות את ויכוחי המטא של הבקלש הפמיניסטי
האם מותר להסתייג? להיגעל? להזדהות עם תחושת הנרדפות של הקרבן? לשתף בחרדה מפני מי שמתנהג כחיה רעה? אנחנו מתמודדים פה עם טרור הפגיעה המינית והמסגרת החוקית אינה הזירה הבלעדית שבה המאבק בו צריך להתרחש. בעקבות הפולמוס המשפטי המתנהל בעוז בימים האחרונים
שלוש שעות ארוכות נמשך הדיון בעונש שיקבל אלון קסטיאל. שלוש שעות שבהן נשים הגיעו להחזיק שלט, להגיד מילות חיזוק, לשתף. כמה פשוט ומובן מאליו, ככה מהפכני: זה התפקיד שלנו כקהילה פמיניסטית
פלאשבקים וסיוטי לילה גורמים לי לחרדות, כשאני לבד אני מרגישה שנוגעים בי. לפני שאני נכנסת למיטה, אני בודקת שהבית סגור. ש' מציינת חמש שנים, ארבעה חודשים ושנים עשר יום מחוץ למעגל הזנות
