כשם שדחינו את התפקיד ההיסטורי של "קורבנות הערבים" שהועידה לנו הציונות, כך אנו מסרבים להתיישר לפי קווי המתאר של "קורבנות הציונות" • קול מזרחי עצמאי בתגובה למסמך האינטלקטואלים הערבים על יהודי ערב, בעקבות התערוכה המוצגת בימים אלה במכון העולם הערבי בפריז
בשבוע שעבר התקיים כנס רב משתתפות ומשתתפים לציון יובל לפנתרים השחורים ו-40 שנה ל"לא נחשלים אלא מנוחשלים" של שלמה סבירסקי. להלן דברי הפתיחה של גל לוי ודברי הסיכום של יאלי השש, ממארגני הכנס
אני כמובן שונא מלחמות, אבל זו האופציה היחידה העומדת בפני חילונים, דמוקרטים וחלק גדול מהמסורתיים, שבעוד שלושים שנה לא יצליחו לחיות כאן בחופשיות. מחשבות על סדרתו התיעודית החדשה של רון כחלילי, "מלחמות היהודים"
לא גדלנו בערוגות השמאל הקלאסיות. חלקנו מזרחים מהפריפריה ומהמרכז וחלקנו גדלנו בבית הגידול של הציונות הדתית. בבית הפוליטי החדש שלנו לא תמיד מבינים את המורכבויות, ומימין מאשימים אותנו ב"השתכנזות". ובכל זאת אנחנו כאן, בבלפור
בסדרתו החדשה "המרוקאים החדשים" נמנע אבישי בן חיים מעיסוק בסוגיות כגון השכלה, דיור, תעסוקה, פרופיילינג, כליאה ועוד, משום שאלו היו מפריכות את חגיגת ה"כולנו יהודים". במקום זאת, הוא מעדיף לתת לצופים כדור הרגעה בדמות ה"מתינות" וה"מתיקות" המזרחית
"הם הובילו כאן תנועות שמאל, אך התייאשו ונדחקו להגר. סיפורם של הגולים החדשים" – כך תוארו מרואיינים בכתבה במוסף "הארץ". לובנה הבוהק של הכתבה הדהד סיפור כואב שלא סופר – הרי הוא לפניכם
אחרי 34 שנות פעילות, ארגון הלה סוגר את שעריו. הלה היה ראש חץ למאבק על שוויון הזדמנויות בחינוך, חשיפה וצמצום של ההסללה בחינוך, ועבד באסטרטגיה ייחודית – אקטיביזם של הורים בפריפריה, מתוך נאמנות להם והעדפתם על פני כל גורם אחר במערכת
ייצוג, אומץ ומחשבה מחודשת על מימון: אלה שלושת הדברים שבאמצעותם אפשר יהיה למגר את הפרטיקולריזם של השמאל • תשובתה של ליהי יונה לניסים מזרחי, במסגרת הדיון שקיימנו בבית רוזה לוקסמבורג "מזרחיות, ליברליזם ומה שביניהם"
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
