האידיאולוגיה ששלחה את המזרחים לפריפריה לפני חמישים שנה שולטת עד היום במנגנוני ״פיזור האוכלוסייה״ של ישראל, כאילו בן גוריון, רענן ויץ וגיורא יוספטל עדיין מנהלים את ההצגה
סרטו של דוד דרעי "סלאח, פה זה ארץ ישראל" עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם שרואים עכשיו בפעם הראשונה את "התמונה הגדולה" אנחנו יכולים לחוות את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה
באירוע אמש לא היו שירים ולא הייתה שמחה, הרגשות בו היו דומים יותר לשבעה המונית שבאו אליה מכל קצות הארץ כדי לנחם את המשפחה ולכבד את המת. על ההפגנה ההיסטורית בירושלים למען הכרה, צדק וריפוי למשפחות ילדי תימן החטופים
אשכנזים במחוזותינו אינם זהים ללבנים אמריקאים, שמעולם לא התמודדו עם אנטישמיות ולא עברו שואה. גם המילים הפוגעניות "ניגר" ו"כושי" אינן שקולות זו לזו, ומי שטוען כך מסתכן בזילות הזוועות שחוו שחורים באמריקה. בהמשך לדיון על צבע וגזענות בישראל
החברה הערבית מתרבדת באופן ייחודי ומורכב, דבר ההולך לאתגר תחומים רבים בחברה ובפריפריה הישראליים. יהודים מזרחים, כאשר אינם טובעים שיכורים בכנרת, מנסחים את עצמם מחדש אל מול השינוי הזה
הנטייה הפבלובית להכחיש את חטיפת ילדי תימן נובעת הן מרגשי הזדהות עמוקים עם דור המייסדים של המדינה והן מחוסר היכרות עם התשתית האידאולוגית של התנועה הציונית: השבחת הגוף היהודי מצד אחד וניצחון במלחמה הדמוגרפית מצד שני
שנתיים חלפו מאז הנאום ההוא, ויאיר גרבוז עדיין סוחב את הצלב במסע להוכחת חפותו. מעבר לשאלה הפופוליסטית בדבר התנצלות, נדמה שנפתחה כאן תיבת פנדורה ביחס להגמוניה תרבותית, יחסי כוח, עתידו העגום של השמאל ואופורטוניזם פוליטי. וגם: הדבר שהכי ריגש אותו בעת האחרונה הוא טלפון מרועי חסן. ראיון בשש עיניים
