בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
בעיני נתניהו, כל יוזמת שלום היא מלכודת מוות שיש להיחלץ ממנה בכל תחבולה. הוא מראה לנו בלייב כיצד אפשר לקיים חברה שמבטיחה לאזרחיה רק ״דם, יזע ודמעות״ כשחוזרים ואומרים להם שאין חשיבות לאיכות החיים – מה שחשוב הם ״החיים עצמם״
הסערה עקב ביקור המפכ”ל בתיכון יפואי, מדגישה כמה חשוב לפעול נגד פרויקטים לגיוס בני נוער מקומיים שייקחו חלק בדיכוי בני עמם – בעוד המשטרה מפעילה אלימות יומיומית כלפי הנוער ביפו
באמצע שנות ה-70 נמלטה משפחתו של חררדו לייבנר מאורוגואי לארגנטינה עקב רדיפה פוליטית, תוך שביתם הופך לבסיס צבאי וההורים מופיעים כמבוקשים בטלוויזיה. המרדף המשיך אל תוך ההפיכה הצבאית במדינה, והסתיים בלית ברירה בישראל. עדות אישית ומחשבות על השונה והדומה בין הטראומות של משפחות בדרום אמריקה לאלו שבישראל
בספרו של יעקב צ׳ מאיר על פרשת השבוע הופכים הקורא וחוויית הקריאה לרכיב מרכזי בהבנת דרשותיהם של חז”ל, כאשר מתוך הסירוב להיענות לשלטון היחיד של הקריאה הרצופה נרקמת התורה כשפתם של המדוכאים. סקירה
העמדה שלי כפעיל בתחום הזיכרון-שאינו-שלי יצרה מתח מתמיד בין הרצון לקדם רעיונות ופעולות שיאתגרו את שורשי המשטר הישראלי, לבין הזהירות ההכרחית מפני ניכוס הזיכרון. האם אפשר ליצור זהות חדשה שקוראת תיגר על הזהות הכובשת? 49 שנה לכיבוש הגולן
מוחמד עלי הניח את התשתית למעורבות של אזרחים שחורים בפעילות פוליטית, והפך לדוגמה חיה עבור דור צעיר של ספורטאים שהחל לעצב תודעה פוליטית. מבט על דרכו של אלוף פורץ דרך בשנות ה-60 של וייטנאם והכוח השחור
גופים ישראלים – הצבא, למשל – מבצעים באופן שיטתי צנזורה, ביזה והעלמה של ארכיונים פלסטיניים. ואיפה בכל זה המוזיאונים בישראל? והעיתונות? והאקדמיה? גם הם, כמו רבים אחרים, נוקטים בטקטיקה של צנזורה עצמית