כיצד שכחו חלקים גדולים במשטרת ישראל, בשב”כ ובצה”ל שתפקידם להגן על הדמוקרטיה וזכויות האדם והפכו למגיניה של דיקטטורה צבאית בת קרוב ליובל. תזכורת כואבת למובן מאליו שהפך לבלתי מובן בעליל
״סכנה לדמוקרטיה הישראלית״, ״אכלו לי שתו לי״ ו״מי שרוצה מצליח״ הם רק כמה מהביטויים הקיטשיים העומדים במרכז השיח הפוליטי והחברתי בישראל. זה מקל עלינו להתכחש לחרא: לדיכוי של מי שלא נולדו לקבוצה הנכונה, לרדיפת מתנגדי משטר ולצווי איסור פרסום
כנס להטב”קי בינלאומי תיכנן לארח נציגות מהבית הפתוח בירושלים. פעילות סולידריות עם המאבק הפלסטיני טענו לפינקוושינג, האגודה למען הלהט”ב בישראל יצאה בקריאות נרגשות ובבליל המלל – נעלמו הטענות למען זכויות האדם של העם הפלסטיני ומאבקו
לא משנה במי בחרו תושבי הפריפריה, לא הושקעו בהם אותם משאבים ולא ניתנו להם אותן הזדמנויות. על תושבי החצר האחורית הגדולה של המדינה לנצל את הכוח האלקטורלי הזה ולא להסתפק בשריונים בתוך המפלגות השונות
חוסר ההוגנות התקציבית כלפי המגזר הערבי בישראל היא בעיה מתמשכת, אותה כל אדם הגון צריך לרצות לפתור. אז מדוע הגישה הכללית היא ״שיגידו תודה״? ומדוע נתניהו והכנסת בוחרים, שוב ושוב, להשפיל אוכלוסייה זו?
״עובדה״ סיפרה לנו סיפור טוב, עם התחלה, אמצע וסוף. אך הסיפור האמיתי, שמתרחש עכשיו ומתמשך מזה שנים, הוא החשוב באמת ויש להביא אותו לידיעת הציבור. זה הסיפור על גזל האדמות והכיבוש