סרט מעניין מסדרה של הבי.בי.סי על עוני גלובלי והפעם על הפוליטיקה האמריקאית ומרכזה. לא בבית הלבן ולא בגבעת הקפיטול אלא בבניין ברחוב פארק אווניו 740 במנהטן
המאבק על נישואי בני ובנות זוג אותו מין בארה”ב מקומם רבים ורבות, ובצדק. הוא מאדיר פעמים רבות מוסד מפלה ומדיר, תוך הזרמת כמויות אדירות של דולרים על חשבון מאבקים מהותיים בקהילה הלהט”בית. אבל הביקורת לא צריכה להביא לחוסר סולידריות עם מי שבעבורם/ן מדובר בשינוי שיפתור בעיות אמיתיות
לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות, הילה דיין נזכרת בטבח שרפוויל – אירוע מקומי מ-1960 שנבחר להוות סמל אוניברסאלי. אבל מתחת להילה ההירואית מסתתרים פניה של אלימות ביורוקרטית יומיומית, ותחילת התקוממות אפורה של יחידים, משפחות וקהילות
מקובל לחשוב שנפילת השאה הביאה לניתוק היחסים בין ישראל לאיראן שעד אז היו שקולים לסיפור אהבה. אולם היחס של האליטות המשכילות ושל שאר העם לישראל השתנה באופן מרחיק לכת דווקא אחרי 67′
הקול האחיד והלא ביקורתי בדבר “האיום האיראני” פוגע בישראל. בניגוד לתפיסות הרווחות בדיון הציבורי בישראל, הפיתוח הגרעיני באיראן דורך במקום ואף מואט. קריאה בדוחות סבא”א
אין שום קשר בין המודל הסקנדינבי כפי שהוא במציאות לבין התיאורים החביבים על כתבי דה מרקר והאקונומיסט. עמי וטורי מפריך באופן יסודי את “הניתוח” של העיתונות הימנית-כלכלית את המודל הסוציאל-דמוקרטי המצליח והראוי לחיקוי
ההפגנות שערכו בסוף השבוע שעבר פליטים אריתריאים תוך הזדהות עם ניסיון המרד באיסאייס אפוורקי, חושפות מה רב השוני בין קהילות הגולים בעולם לבין הקהילה בישראל
הליברליות לכאורה של יש עתיד והבית היהודי אינן אלא גרסאות שונות של ניאו-שמרנות שמאשימה מיעוטים מוחלשים במצבם ופוגעת בהם. לפיד, בנט ונתניהו הם ממשיכי דרכם של תאצ’ר, רייגן, פינושה ובוש
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
