מתוך השנאה והאלימות עלתה תקווה שאולי נשות העולם, שיצאו בהמוניהן לרחובות ב-600 ערים סביב הגלובוס, הן רק ההתחלה. נילי סולומונוב היתה בהרבה הפגנות, אבל שום דבר לא הכין אותה למה שקרה בשבת האחרונה בוושינגטון
הלומי שוק ונרעדים, הם מגיחים מתוך האוטובוסים הירוקים ומספרים סיפורי זוועה על בני אדם שנותרו מאחור, לכודים תחת ההריסות באין מושיע. זה המענה היחיד שהצליחה הקהילה הבינלאומית לייצר בתגובה לפשעיו של אסד: טרנספר בכוח
תמיכת חד"ש ברודן הסורי מעידה על הסירוב להתפכח מאוטופיה שגבתה יותר חיי אדם מאשר הצילה נפשות. פשעי מלחמה לא מזיזים להם, גם לא טיהור אתני – קורבנות ההתעמרות הישראלית סבורים שקורבנותם מעניקה להם רישיון לצדד בפשעים נגד האנושות
אם מתנגדים לאסד, הופכים במקרה הטוב לג'בהאת אל-נוסרה ובמקרה הפחות טוב לדאעש: מדהים כיצד חלק לא מבוטל מהאליטות הפוליטיות הישנות בחברה הערבית רואות באסד את המושיע של החילוניות והשחרור הלאומי, ובוחרות להצדיק את פשעיו. אולי כי הישרדותו היא הישרדותן
על חאלב ההרוסה כבר אין הרבה מה להגיד. אבל על מבצעי ההרס יש ויש וחייבים לצעוק זאת, וכן להחרים את כל הארגונים והמנהיגים הישראלים שתומכים באסד או לא מביעים עמדה ברורה נגד פשעי המלחמה שהוא מבצע בעמו
כשאנחנו מצלמים את ילדינו על סף מוות, גרומים כשלדים, אנחנו לא עושים זאת כדי להפוך לאייטם חדשותי, אלא כי אין לנו ברירה. אבל הקול שלנו נגנב ומעוות, יועצי תקשורת הופכים את הילדים הגוועים שלנו לפיונים במשחק בינלאומי אימפריאלי אינסופי
החודש מלאו שלוש שנים לחטיפתה של המנהיגה והמהפכנית הסורית, פעילת זכויות האדם רזאן זייתונה, שתיעדה את זוועות המלחמה, הגישה סיוע הומניטרי ופעלה לפיתוח אזרחי ודמוקרטי. הרבה לפני שנחטפה, רזאן כבר התייאשה מכך שהעולם יתערב לטובת הדמוקרטים בסוריה
אי אפשר לדבר על פידל קסטרו או על קובה במנותק מארצות הברית. הוא היה קומוניסט בהקשר של היחסים שלו עם האמריקאים, הוא היה דיקטטור בעיקר במסגרת מה שהאמריקאים עשו למדינה שלו
הוגה הדעות והפעיל הפוליטי נועם חומסקי בראיון עומק על הגורמים שהביאו לעליית טראמפ, על ההדרדרות הצפויה שלנו אל עברי פי פחת אקלימיים, על מדיניות החוץ העלומה ומדיניות הפנים המיטיבה עם שועי הארץ ועל הרפובליקנים השועטים ימינה כמקובל בימינו בעולם
