סוגיית הפליטים וזכות השיבה היא הקשה מבין הסוגיות בכל ניסיון להביא לפתרון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל התעלמות ממנה היא טמינת הראש בחול. פידא שחאדה על עקירה, פליטות והכחשה
רצועת עזה היא התזכורת המתמדת להיות מדינת ישראל בית שתשתיתו חורבן המבשר את אחריתו. המעונות החרבים והגופים המשוועים ללחם משמשים עדות ליסודותיה הרעועים של הביתיות הישראלית
כדי להסתכל לכיבוש בעיניים צריך להסתכל גם בעיניים של “כיבוש האדמה” של ראשית הציונות. השאיפה להסב כמה שיותר משאבים לשימוש יהודים בלבד לא התחילה מעבר לקו הירוק וגם לא עוצרת בו
כל סרטון שצה”ל משחרר כדי להעיד על הדיוק והזהירות הרבה של טייסי הקרב ותקיפותיהם ה”מדויקות” מחפה על הסרטונים הנסתרים של הפגזות ממיתות אזרחים, בהם נשים וילדים
בתקשורת הישראלית מכנים את מחנה הפליטים ג’נין “קן צרעות”, אבל לא מתעכבים על נסיבות הקמתו ב-1953: מתן מענה זמני לפליטי הנכבה מחיפא ומצפון פלסטין שגורשו או נאלצו לעזוב בימי הקמת מדינת ישראל
סלמה וכפר שלם הם שני ממדים של כאב, של מאבק, של עוול, ובה בעת של חיי קהילה מלאים ועשירים. בסדרת מאמרים זו אנחנו מציעות מבט חטוף על סיפורו של המקום ועל המאבק לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ולקיום חיים הגונים לתושבים היהודים ששוכנו בו