בימים אלה של “נטיעות” בנגב, יש לזכור שה”טבע” הישראלי איננו קיים בלעדי הנכבה. עקירת שורשי האדם הפלסטיני.ת היא הכרחית לנטיעת העץ שאת השמדתו ניתן יהיה לגנות באמצעות שיח טבע קולוניאלי
מעשיו הנפשעים של הקצין מצטרפים לאסופה של מעשים נתעבים המתרחשים חדשות לבקרים בחסות מנגנון אידיאולוגי משומן היטב המאפשר לרבים במדינה הזו לראות בערבי כנחות, כתת אדם, ולחיות את חייהם כאילו כלום
אני מקבל באהבה את השנאה הזו, ואיש לא ישכנעני להפסיק לספר את סיפור אינוסה של הארץ הזו עלי ידי תנועת התיישבות זרה • אילן פפה מגיב לביקורתו של אדם רז על ספרו “הטיהור האתני של פלסטין”
התבססותו של הגרעין התורני בלוד מאיימת להחריב את העיר, עם הרוג ופצועים מנשק חם, אלימות שבקושי מדווחת בתקשורת הישראלית, הקפאה של תוכניות בניה והשתלטות על תקציבים. תופעות אלה הן חלק מהמחיר המתמשך של המטרות שהוצבו לפני 73 שנים ב”מבצע דני” ומעולם לא עלו לדיון מול הציבור הישראלי
ההתנגשויות הנוכחיות בערים ה”מעורבות” הן תוצאת התהליך המשולב של התנחלות, ג’נטריפיקציה ודחיקה. אבל ליבוי האש על ידי המתנחלים המאורגנים עשוי גם לקדם את החרפת הנישול של התושבים הפלסטינים
מנהיגים לא נכבדים, נמאסתם עלינו. אנחנו חייבות לעצור את זה. אנחנו שחפצות בחיים. אנחנו שעוד לא הצטרפנו לכת היגון והמוות, הסגידה להמנון ולדגל. אנחנו שיודעות שאפשר לחיות אחרת. כי אין פתרון לחיים פה מלבד חיים בשוויון מהותי, רב-מימדי ועמוק
התנגדות לכיבוש היא לא דעה, לא השקפת עולם, ובטח שלא סלוגן. הפעולה של יונתן פולק מפרקת את האפרטהייד – לא כמערכת חוקית וסימבולית, אלא כמערכת יחסים בין ישראלים ופלסטינים במציאות החיים היומיומית והקונקרטית
בפנים גלויות, עם שק תירוצים מזוהם, ישראל עומדת לבצע תהליך מוכר: תחילה משתילים מתיישבים על אדמות עם ‘קושאן יהודי’ (לשם כך נוצר חוק ומשפט של צד אחד בלבד) ואז צריך להגן עליהם, לטפח אותם ולהחיל עליהם את החוק הישראלי, כלומר: לכסות אותם בריבונות. אלא שלא המילים המכובסות קובעות אלא המעשה
אירועי אוקטובר 2000 אינם בבחינת תאונה או מחדל. ההיגיון של הפקודה שניתנה אז מערער את רעיון האזרחות, ומניח כי הפלסטינים הם אויבים במהותם. עשרים שנה אחרי, אין לקחים, אין חרטה, והריגתו של פלסטיני, לא משנה מאיזה צד של הגדר, לעולם לא תוכר בישראל כעבירה פלילית