כדי לשמור על תמונת העולם המעוותת שבנינו לעצמנו, אנחנו מקפידים להסתכל רק מלמעלה, ממעוף הציפור, על הפוליטיקה והמוסדות, על היריבויות הפנימיות בין הקבוצות השונות של הערבים ושל הפלסטינים. חלילה לנו מלהסתכל על האנשים הקטנים עצמם שנרמסים מתחת למגף
האפוטרופוס לנכסי נפקדים היה לגוף בעל כוח עצום, והפתרון של "סידור" הפליטים הערבים בארצות הערביות קנה אחיזה בלבבות ובמעשים. ניתן גם לשאול – את טובתו של מי שירתה מדיניות פיזור האוכלוסייה שמאכלסת את נכסי ״הנפקדים״ הללו? מסמכים מרעישים שלא נחשפו עד כה ממעמקי גנזך המדינה • חלק ראשון בסדרה
שוגה רוחמה מרטון כשהיא חושבת שהזכות לחיים פוליטיים ניתנת לכולם במדינה דמוקרטית, משום שעבור רוב בני האדם בעולם הזכות הזאת ריקה מתוכן בהיותם טרודים במאבק הישרדותי. תגובה
השמאל הציוני נזהר מרדיקליות כי הוא פוחד להישאר לבד, בלי שבט. העניין הוא שיש שבט אחר, גדול יותר – והשבט הזה נמצא בחוץ. למשל שבט ה-BDS הגדל והולך בעולם. אלה בעלי הברית שלנו כי אין לנו בני ברית בתוך השבט המקומי. תגובה לאורי אבנרי
שיח ישראלי פוליטי "טהור" על השטחים, הנקי מזכויות אדם, מתנער מאחריותה של ישראל בתור הצד השולט ומשליך את עיקר האשם במצב על האחר – הפלסטינים, השמאל, משפטני זכויות האדם. תגובה נוספת למאמרה של רות גביזון
במאמרה על הכיבוש מתעלמת גביזון מכך שההיסטוריה של המאבקים שהליברליזם מתהדר בהם כרוכה בהרחבתו והצרתו של המרחב הפוליטי באותה עת. יש פחות מדי פוליטיקה בתפיסת המשפט שלה, ויש פחות מדי משפט בתפיסת הפוליטיקה שלה. תגובה
דיון שמחבר בין אתניות לכיבוש מאתגר הדחקות, הכחשות והשתקות שמהן סובל השיח הפוליטי בישראל. חשיפת האופנים השרירותיים בהם מעוצבת תודעת השמאל כאשכנזית מזכירה לנו שהשמאל הזה לא מציג עמדה ״אוניברסלית״ על אף שהוא מנסה להציג את עצמו ככזה
שיח השלום כל כך מעוות שהוא גורם לישראלים לחשוב שלא הכיבוש עצמו הוא פשע, אלא ההסתה נגדו, וכי על הפלסטינים להתנער מכל סימן של התנגדות על מנת להיות "זכאים" לסיום הכיבוש
