"מן היושר שתחל כבר הדאגה הנכונה לאנשי העוני שבשכונות העוני" – אותן מלים מ-63' של תושבי מנשיה מהדהדות גם היום בשכונות המועדות לפינוי בתל אביב-יפו, בקרב משפחות שזכויותיהן הקנייניות לא הוסדרו במזיד ע"י המדינה. והמאבק ממשיך
תביעתה של רקפת רוסק-עמינח להימנע ממתן עדות במשפט "באים לבנקאים" נועדה לשמר את השליטה של אליטת ההון בגבולות הדיבור ובמעמדם של אזרחים. מחר (א') היא תמצא את עצמה מול יריב שקול, המבקש לשים גבול לברבריות של החוק
במקום שיהיו בעלי הבתים והקרקע – כמו האשכנזים ה"חלוצים" – השלטון מצמיד לתושבי שכונות השוליים של תל אביב-יפו תג של פולשים ועבריינים. אסור להפסיק את המאבק ולהיכנע בפני בעלי השררה וההון לפני שהדרישה הבסיסית ל"דירה תמורת דירה" תיושם
בין הנעשה בעזה לשובו של חיים רמון: החיבור בין המאבק נגד הכיבוש והמאבק הפמיניסטי ברור וקריטי, בייחוד בימים כמו אלו בהם הם המתנגדות והמתנגדים לדיכוי מוצאים עצמם נרדפים ומושתקים על ידי בעלי הכוח
מה שקרה השבוע ביפו ובחיפה ממחיש כיצד המשטרה הפנימה שמותר לה לעשות הכל כולל הכל כדי למנוע מחאה פלסטינית. וזה כמובן לא נעצר בדרג המדיני – זה גם הלך הרוח בחברה הישראלית
נשות ואנשי אקדמיה מישראל תומכים בעמיתיהם מטורקיה הנרדפים על ידי המשטר בשל הביקורת שהשמיעו על ההרג, הגירוש והדיכוי של המיעוטים בארצם. אנשי "אקדמיה לשוויון" לא מסתפקים בדיון על העוולות המתחוללים שם, ומוחים לנוכח מגמות דומות המתרחשות בישראל
בקשת הפרקליטות לכלוא עורך דין ופעיל חברתי אנטי-ממסדי חותרת תחת עקרונות היסוד במשטר דמוקרטי ומהווה מסר בלתי נסבל לציבור באשר לזכויות האזרחיות הבסיסיות, ובראשן הזכות לבקר את השלטון ונציגיו
