המקרה הפרטי של משפחת פרץ – שהתפזרה בין מרוקו, צרפת וישראל ואוחדה על המסך – הביא את הילה דיין לשאול שאלות רחבות על פוסט קולוניאליזם, זהות יהודית-ערבית, פירוק קהילות, ניתוק ילדים מהוריהם ושכתוב היסטוריה בעזרת זיכרון ישראלוצנטרי
"אתם יכולים לקרוא לי רחמים ביטון, רחמים סיטון, רחמים קַחְטַאן או רחמים פרידמן, או כל שם אחר שתרצו להעניק לי – אין כל משמעות לשם". אלמוג בהר במחווה ל"חדר משלך" של וירג'יניה וולף. חדר משלנו, חלק ראשון
"אני לא אמנית סובלת ולא יוצרת מתוך ייסורים. הכתיבה היא זכות, והיצירה היא פריבילגיה". סיגלית בנאי מתארחת במדור ומספרת על חלומה לגור בביירות ולפגוש את ר' אברהם אבולעפיה
רחל פרץ כותבת על התערוכה החדשה של אלי פטל בגלריה דביר: זוהי הצבה תימטית כמעט גסה, כמעט פשוטה – שמקיימת בתוכה אינספור זיקות וקשרים והדהודים. במבט מרחוק היא מפתה את הצופה בדשנות חומרית וצבעונית. מבט מקרוב יגלה את מצע הקנבס השקרני
"כפל ראייה" של יהודה שנהב-שהרבני הוא רומן פוסט מודרניסטי פוסט קולוניאלי חתרני, ביקורתי ושנון, שמממש נקודת תצפית קליידוסקופית למציאות ההיסטורית שהוא מתאר, כזו שמתהפכת רצוא ושוב, בין העיון האקדמי הסוציו היסטורי הביקורתי, הפרודיה והפארסה
הפילהרמונית שיתפה פעולה עם יונתן קרת במופע שמשחזר שיח סטריאוטיפי גזעני ונמוך, ומציג (פיהוק) את הגבר המזרחי כחסר תרבות ואת האישה האשכנזייה כשער רחב וחנכני לתרבות הגבוהה
מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה ל"עץ התאנה"? דומה כי האנושיות של ראידה טאה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי לשיבה שרבים מהם היו רוצים לממש, אלמלא המדיניות הישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה
קיארה, סרטו החדש של ג'ונאס קארפיניאנו מספר לכאורה סיפור משפחתי קטן, ההצצה שהוא מציע על מערכת המשפט האיטלקית מעוררת שאלות על הוצאת ילדים מהבית, באיטליה ובכלל
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
