הומור עדתי, קצת ז'רגון מרקסיסטי שהמרוקאים כמובן לא מבינים, על הבמה יש רק אשכנזים "טובים", והנרטיב עובר דרך המשת"פ. נפתלי שם טוב צפה בהצגה של בית לסין על הפנתרים השחורים
"הסוררת" (النبيذة) פותח צוהר להיסטוריה התרבותית והפוליטית של עיראק ונע בין זמנים ותהפוכות פוליטיות מאירועי האביב הערבי עד לאירועים המכוננים שעברה האומה הערבית. הרומן רואה אור בעברית בסדרת מכתוב בהוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת פרדס
בספרם החדש בוחנים דליה גבריאלי נורי ומתן פלום את ייצוגי המעברות בתרבות הישראלית בין השנים 2015-1950 על הציר שבין הדרה מהזיכרון הלאומי לבין תפיסתן כגורם מצוקה וסבל קיומי. להלן המבוא לספר
לקראת שלושים למותו של המשורר אהרן אלמוג, קריאה של עינה ארדל ב"פואמה רחוב הרצל" כהצהרה פואטית המערערת על ההגמוניה, עתירת הומור ונפילות קומיות מן השאיפות הנשגבות לקרקע המציאות הכואבת
קול קורא לתוכנית שהות אמן שמזמין אמנים לכפר שלם הופך את המרחב ה'דרום תל אביבי' – שבשמו יוכלו האמנים-המבקרים להתנאות כחלוצים, פורצי דרך, נביאים וגואלים – למרחב בראשיתי של אדמה בתולית לא נושבה, תוך שימוש בז'רגון קולוניאלי של ראשית התרבותניק בארצו
התושבים הערבים המקומיים לא מאמינים בדו קיום. אנו הולכים ונדחקים החוצה מהקיום שלנו בעיר ובבתים ובלשון ובגוף שגדלנו בהם. לא נותר בנו קיום, רק טראומה וזעם על הגזל. בעקבות הסדרה "המדריך לג'נטריפיקציה"
איאד ברגותי מעניק לקוראי הרומן ההיסטורי שלו, שזכה בימים אלה לתרגום עברי, הזדמנות לבקר בחברה הפלסטינית בשנות הארבעים של המאה העשרים. בראיון מספר ברגותי על חופש ספרותי ועל הציפיות שלו מהקורא העברי, שניגש אל הטקסט מתוך הכחשה של הקיום הפלסטיני
אני כמובן שונא מלחמות, אבל זו האופציה היחידה העומדת בפני חילונים, דמוקרטים וחלק גדול מהמסורתיים, שבעוד שלושים שנה לא יצליחו לחיות כאן בחופשיות. מחשבות על סדרתו התיעודית החדשה של רון כחלילי, "מלחמות היהודים"
"הביטו בי! תראו אותי! גם אני בן אדם!" אמרו קומתו השפופה ופניו המיוסרים של ארז דריגס בראיון שהעניק לדנה וייס. אכן, אין כמו ראיון במהדורת סוף השבוע של חדשות 12 כדי לזרז את תהליך הריפוי, ולסייע בטיהור שמו. אבל מה יהיה על הקורבנות?
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
