לאה צמל של היום לא שונה מלאה צמל של שנות התשעים, העיניים הירוקות שלה עדיין קולטות פרטים שלמדנו לא לראות והיא עדיין מאמינה בסתר לבה שהשיטה יכולה לזכות את עצמה. אבל ההצלחה של הסרט התיעודי עליה מעוררת תקווה קטנה שבכל זאת משהו השתנה. זכרונותיה של מתמחה לשעבר
במרכז הסרט התיעודי "לאה צמל – עורכת דין" ניצבת שאלה מהדהדת: מה עושה פרקליטה יהודייה בבית המשפט עם נאשם פלסטיני. בשביל חלק מהציבור הישראלי, התשובה ברורה: מדובר בבוגדת. בשביל אלו שרוצים גם לשמוע תשובות, מדובר בסרט חשוב, שלא חוסך מבט ביקורתי מגיבוריו
הוא יצר קשרים עם האנשים החזקים ביותר ועם האויבים של האנשים החזקים ביותר, צילם רגעים אסורים והרים ללא הרף שטיחים שתחתם נחו סודות שלא אמורים היו להיחשף. אלגיה לבמאי וירטואוז
אין בסרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב פאתוס דתי וקולנועי, אלא ניסיון להביא לגילוי של האותנטי המגולם ביומיום. מסתבר שהגאולה הרבה יותר קרובה ליומיומי ממה שאנחנו מדמיינים ושקולה הוא קול עדין וחרישי
סרטה של ישראלה שאער-מעודד "מורי: חידת שבזי" אינו מערער על מקומו של שבזי כגיבור-על, אך חותר לפירוק הדימוי שלו כדמות הומוגנית ואידילית ומבקש לבחון מהי ההתפתחות שהובילה למעמדו המיתי
הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי" מציג אמנם את פניה הכעורים של הזנות, אבל גם מאדיר את הכוכבות הנלווית לפורנו ולתעשיית המין ומתעלם מסוגיית ההסחרה של יחסי מין ומההשלכות החברתיות הנלוות לה • ביקורת
במסווה של תיקון העוולות במנגנונים הקיימים, מירי רגב מפעילה את השריר הלאומי ומובילה לפיקוח והידוק הרסן על התרבות בישראל – מבט על הסרט הרע של דו"ח ועדת הקולנוע
החודש הלך לעולמו לאון אדרי – מחלוצי תעשיית הקולנוע הישראלית. סיפורו המרתק מספק הצצה לשנותיה הראשונות של העיר דימונה ולההתמודדויות האנושיות והאמיצות של תושביה עם המציאות באותה עת. יהי זכרו ברוך
