בתקופה בה שיח הזהויות הופך מהותני יותר ויותר, מבקשת סיגלית בנאי לחזור אל הלבנטיניות הכהנובית, ומסרבת להכריע בין זהויות קטגוריאליות. אל מול הדרישה לקוהרנטיות בזהות אתנית, מעמדית, דתית או פוליטית היא טוענת לזכותה להגדרה עצמית גמישה. לקראת המופע הערב
בעיבוד שלו ל״המלט״ שמוצג כעת בהבימה, החליט מאור זגורי להשמיט את המלה דנמרק מן האמירה המפרסמת ״משהו רקוב…״, ולזרוק אותנו לעולם של מלחמת אחים/מלחמת אזרחים, נטול אופוזיציה של ממש. עולם שאיננו מאד שונה ממה שקורה מחוץ לכתלי התיאטרון
חמש נקודות מבט על ההצגה "פנינה לב נייר", יצירתן המשותפת של ג'קלין פערל וחנה וזאנה גרינולד, שמביאה אל הבמה סיפור אוטוביוגרפי של ילדות, זהות מגדרית, משפחה ואהבה. פרויקט מיוחד בעריכת תהילה חכימי
פרשת ההצגה ״הזמן המקביל״ מזכירה לנו: זכותו של התיאטרון הערבי אל-מידאן לתקצוב אינה מותנית בהתיישרות עם דעת הרוב. תקצוב אמנותו של מיעוט תרבותי-לאומי אינה חסד, אלא חובה של רשויות המדינה
כשקוראים בעיתון על הורים שהרגו את ילדיהם, בשוגג או במתכוון, אפשר לצקצק בלשון, אפשר אפילו לשבת לרגע ולחשוב עליהם ואז לעבור הלאה. לא בהצגה הזאת. על ״נדנדות״ של תהל-רחל רן
מבלי שהתכוונו כלל יצרנו "הצגת בנות", נטולה ולו רגע אחד של מבט גברי. לראשונה בחיי הבנתי שרוב כמעט מוחלט של הדימויים והסיפורים שנחשפתי אליהם בחיי היו מתוצרת גברית, ושכשאבטא את עצמי בטבעיות, אתפרש תמיד כלעומתית כלפיהם. כאמנית גטו. גטו שבנותיו הן סטטיסטית הרוב בעולם
