אתמול הצביעה הממשלה על שינוי הכלל הפיסקאלי שמגדיר את העלייה בהוצאות הממשלה בתלות בעלייה בגודל האוכלוסייה. משמעות השינוי היא קיצוץ תקציבי נוסף. אטימות או חפיפניקיות?
ביקורות רבות על סרטו של עבדלטיף קשיש, “כחול הוא הצבע החם ביותר”, טענו כי מדובר בפורנוגרפיה שמכוונת לקהל סטרייטי. אך סצנות המין המפורטות בין הגיבורות אמה ואדל דווקא שואלות שאלות מורכבות על ייצוג מיני נשי בוטה ועצמאי, חותרות תחת החיבור המיידי בין מין לכוח ומציעות פוליטיקה מגדרית חדשה. קריאה אחרת
הארכיטקטורה המרחבית שצצה מול עינינו מפתיעה אותי: כבישים סלולים חדשים וכיכרות שלא ברור למה זקוקים להן ומובילות לכיוון אחד, לבית הכלא. מול השערים שלוש תחנות אוטובוס חדשות ושתילים שכבר מתחילים להתייבש למרות שורות הטפטפות לצדן. אמצע המדבר – לכאן זורקים את בסיסי הצבא, לכאן תוחבים את הפסולת הרעילה, ולכאן מעבירים…
“מאות תושבים עמדו על רציפי הרכבת בבגדי חג. הם עלו על הרכבת ונסעו בה הלוך ושוב, סתם כי זה אפשרי. הם ניצלו אותה לנסיעה לטובת מניקור בעיר הקרובה ולנסיעה בת שעה למרכז המדינה, לטובת קנייה במרכז הקניות הגדול”. חבל שלא דחפו גם כמה סירי קוסקוס ומפרום לידיעה האקזוטית שפורסמה ב”ידיעות”…
יש אנשים שכלום לא יקים אותם מרבצם – לא רעב אצל השכן, לא הרג המוני מעבר לגדר, לא עינויים, שום דבר. עד שמישהו ישווה, או-אז יקפצו כטיל מונחה ויראו לו מה זה. ואני? אני נמנית על החולירות הגרועים ביותר, אלה שעבורם ההשוואה היא נקודת אור
יונתן היילו הורשע ברצח האנס שלו, ירון איילין, ונגזרו עליו 20 שנות מאסר שכן מעשיו לא עמדו במבחן “האדם הסביר”. האם בית המשפט שמע, באמת, את עדותו? האם לקח בחשבון את הטראומה? האם הבינו השופטים כי נפשו נרצחה שוב ושוב כאשר נאנס פעמיים?
על ההיסטוריה של המתדפקים על שערי הארץ והפנייתו של החוק למניעת הסתננות, שכוון ב-54′ לפליטים הפלסטינים, נגד האויב החדש: הפליטים ומבקשי המקלט מאפריקה. תשובה ל”מדינת כל מסתנניה” של גדעון סער
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
