ההיבט הגזעני תופס תשומת לב ציבורית רבה במיוחד, אך העיקר בפרשת ילדי תימן הוא יצירת מאגר תינוקות מקבוצות מוחלשות לאימוץ על ידי אנשים חשוכי ילדים, בחסות המדינה. האפשרות לגזול את התינוקות והפעוטות של קבוצות מוחלשות נמשכת עד היום ואף הולכת ומתרחבת
בתור מי שערכה את אותה ארוחה אלמותית שעליה כתבה אילנה המרמן והציתה מחדש את הדיון על ישראלים בברלין – טוב או רע, איריס חפץ מיישרת כמה קצוות מעוותים ומזכירה שמאמרים עד כלות ב״הארץ״ רק מעידים על מבנה הנפש של איזה שמאל מדומיין
רועי חייך אליי ואיחל לי טיסה נעימה. המשכתי לפני שיקלוט ששכח לשאול איך קוראים לשכן של סבא רבא שלי. תמלול השיחה עם המאבטח הישראלי ברודוס מעלה שאלה או שתיים על הנפיצות הטמונה ביחסי יהודים-ערבים ועל מקדם הסיכון לעיכוב בשדה
אורי אבנרי קרא לצעירים ישראלים בברלין להתפקד לדגל ולחזור ארצה. הוא מדמיין את הברלינאים ״הנמרצים, היצירתיים ובעלי היוזמה״ כמעין יחידת עילית שסרה מדרכה למחוזות רחוקים, מבלי להבין שהרבה מהם בחרו בחיים כאן בדיוק כדי לצאת ממעגל ההקרבה למען המולדת
בסדרת טורים ב״הארץ״ מבקש גדי טאוב לצנן את תודעת הקטסטרופה של השמאל, מטרה ראויה לכשעצמה רק חבל שהיא כוללת התרפקות על ימי מפא”י. כמו כן, הוא מפספס את משמעות היחס הכפול אל הפלסטינים בישראל, שמעוגן במידה רבה במדיניות ניאו-ליברלית ובהפיכתו של הפלסטיני מאויב לעובד
כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק
לאור האמירות שנשמעו בתקופה האחרונה מפיהם של סלבריטאים אשכנזים כאלו ואחרים, שווה לחזור לרגע מכריע באנתרופולוגיה הישראלית, בו התבונן החוקר עמנואל מרקס במרוקאים של מעלות וקבע – מבלי לדבר את שפתם או להכיר את תרבותם – שהם אלימים
מול הסרבנים המתוקשרים המנהלים מאבק תקשורתי עם ייצוג משפטי מכובד, עומדים אלו הסמויים מעין, משולי החברה הישראלית, אשר תלויים בחסדיהם של סניגורים מהפרקליטות הצבאית. שינויים משמעותיים באחרונה מאיימים על הסיכוי שלהם לקבל ייצוג משפטי מיטבי
מבט על ג’ונגל הדיור בישראל במלאת חמש שנים למחאה, יום הדיור הציבורי המתקיים בכנסת וחושף את אזלת ידה של המדינה והצעות חוק לטובת האזרחים שנדחות לטובת הקבלנים. מנפלאות ״השוק החופשי״