מילא הפוליטיקאים הממהרים לצבור הון פוליטי בגינוי של הופעתו של חגי אלעד באו”ם, אבל בימים אלה אנו נאלצים להכיל גם אזרחים המשכשכים בחדווה במקווה הטהרה של הצדק האבסולוטי, כי מה לנו שנכבס את כביסתנו הצנועה בחוצות כשבסוריה מתקיים טבח עם והעולם שותק
רוב כלי התקשורת הישראליים התעלמו מ”צעדת התקווה” ההמונית של תנועת נשים עושות שלום, שהסתיימה השבוע מול בית ראש הממשלה. השתתפו בה נשים ישראליות ופלסטיניות מכל סוג, גיל, מצב משפחתי, השכלה ומוצא וקראו להסכם מדיני מכבד ומקובל על שני הצדדים, וכן לשילוב נשים בתהליכי קבלת החלטות
יציאה מנקודת הנחה שנידונו להיות צלם חסר והתבוננות בזוועות שמתרחשות תדיר מזמינות הרהורים על טוב ורע, על אסור ומותר ועל החיפוש המתמיד אחר עמוד שדרה מוסרי. חשבון נפש עם ובלי אלוהים, שעובר דרך אייכמן, דת ומדינה וכמה חכמים בימים שאחרי יום הכיפורים
הפחד הקדום הזה שערבוב עם קבוצה אחרת יערער משהו בעיצוב הזהות של ילדינו אינו רק גזעני ומפלה אלא חסר בסיס. הוא נשען על אזורים של בורות וקבעונות מחשבתיים. בעקבות הפרדת הילדים הערבים מאום אל פאחם מילדי הפועל חדרה
השבוע מלאה שנה למעצרה של דארין טאטור בעוון כתיבת שיר. בתקווה להתפכחות של גורמי החוק, מארח מדור באסטה את השיר שכתבה בכלא ג’למה ביום שבו נמסר לה כתב האישום. תרגמה מערבית: רג’אא זעבי-עמרי
בכתבת שער לעיתון של המדינה מכנה את עצמה נכדתו הבכירה של פרס ״סלב גנטית בעל כורחי״, משל נאזקה אל השושלת המשפחתית בצווארה ועשתה כל שביכולתה כדי להימלט מהטובין שזו הקנתה לה. חשבנו שייתכן שהמועקה הגלומה בטייטל הלוחץ מתאזנת מעט לנוכח ההזדמנויות, הכיבודים, המטעמים והמנעמים, שהיא בעצמה כותבת עליהם
רק לאחרונה, במלאת 30 שנה לתוכנית הייצוב, פורסם חלקו הארי של הפרוטוקול הסודי מאותה ישיבה שחרצה את דיננו לדורות מקוצצי כנפיים של עובדות ועובדים והנחילה לנו את חוק ההסדרים הבלתי דמוקרטי, המסרס את בית המחוקקים ומנציח את אי השוויון