הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י”א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
בגיל 13 כבר ידעתי שלרקוד בחינות זה לא בסדר. בסדר זה לשמוע בוב דילן, בסדר זה להיות בנוער מרצ, לצבוע את הציפורניים הקצרות בלק כהה. בקרוב אני בת 30, וכשיש שיר מזרחית בחתונה של החברים האשכנזים שלי אני מענטזת את החיים שלי. בעקבות החינה של נינט
לעבוד בתנאים משפילים, בלי עתיד, בלי בטחון ובלי הגנה זה מוכר, אבל שיתבעו ממך לשלם קנס כי סירבת לעבוד בלי לקבל שכר תמורת עבודתך זה כבר משהו חדש. צחי לביא מספר על מה שקרה לו כאשר סירב
מתברר שכל מה שעוברים עכשיו תושבי הדרום, יהודים ובדואים כאחד, הוא הזדמנות פז לחיזוק ה”התיישבות והזכות הטבעית על הארץ”. רותי לביא על הריח הרע שעולה מתוכנית החירום להקמת “מרכז קליטה למפונים” בשומרון
סוגדת לכל מה שהוא “אירופאי”, ואז מתבכיינת שהערבים לעולם לא יסכימו לקבל אותה פה ומציעה לבטל את הערבית כשפה רשמית. אז יאללה, ישראל, חזרי למחוזותיך הצפוניים ותשאירי פה את הערסים והפרחות והשלוחים והחורנים והכורדים שישתלבו בביצה הלחה הזאת בשבילך
אוכלוסייה הסגורה במכלאה גדולה וצפופה תוך התרוששות נוראה פונה כמעט בלית ברירה לדרך המאבק. המדיניות של פגיעה קשה באוכלוסיות התומכות בארגונים לוחמים אינה חדשה: כך נהג הצבא הצרפתי באלג’יריה, כך נהג הצבא האמריקאי בווייטנאם. אך המדיניות הזו תמיד כשלה
כיצד כותבים רומן על שואה שלא נכחה בספירה הציבורית הישראלית? ואיך זה קשור למצבן העגום של המחלקות למדעי הרוח? הנאום שנשא יוסי סוכרי בטקס קבלת פרס ברנר לספרות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
