נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית.
לא רוקדת בחינות. ככה כולם הכירו אותי. לא קמה בשביל מזרחית. יושבת לשולחן באולם האירועים מסתכלת על כולם דרך העשן של תקליטן הבית, מעמיסה מטבוחה ללחמניה עגולה דוחפת לפה ולא קמה. זה לא היה קשור אליי, כל הדודות בכפתנים, המרלבורו לייט, העוגיות המתוקות להחליא. לא רוקדת בחינות וגם לא שמחה. בגיל 13 כבר ידעתי שלרקוד בחינות זה לא בסדר. בסדר זה לשמוע בוב דילן, בסדר זה לקרוא ספרים עם שמות של אנשים שאנשים יכירו, בסדר זה לראות סרטים דוקומנטריים, להיות בנוער מרצ, לצבוע את הציפורניים הקצרות בלק כהה.
נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית. ככה יצא. אבל זה לא אומר שרקדתי. ישבתי, כמו שצריך, מעבירה ביקורת ושקטה. חברות היו קוראות לי “אשכנזייה של כבוד”, היו אומרות לי: “שום דבר לא נראה פרחי עלייך” היו מחמיאות לי: “העור שלך יותר לבן משלי!”. אני שמחתי, זה היה ממש בסדר.
בקרוב אני בת 30, כשיש שיר מזרחית בחתונה של החברים האשכנזים שלי אני קופצת מהשולחן לשולחן אחר ומענטזת את החיים שלי, יש לי שרשרת זהב עם חמסה, אני אומרת “כפרה” ו”מאמי”, יש לי צנצנות של רוטב הספגטי של סבתא במקפיא (רסק עגבניות תבלינים ושמן), אני לובשת מנומר, צובעת ציפורניים לאדום, שמה מזרחית כשאני שוטפת כלים ויש לי כפתן משלי.
אין בזה שום דבר לא בסדר. הסיבה בגללה ילדה מתביישת במי שהיא – היא זו שלא בסדר.

נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית.
אני אוהבת את האנשים שאומרים לי שזה סתם “שד עדתי”: הם מזכירים לי את דקארט ואת התואר שלי בפילוסופיה, הם מזכירים לי את הכיתות בגילמן שם למדתי את כל החושבים האירופאים, שם חקרתי את כל ההיסטוריה של בעלות הברית, שם הגשתי עבודות מודפסות בפונט 12 למתרגלים שלא צריכים מלגות.
יודעים משהו? תוך כדי שכתבתי את העבודה על היידיגר שמעתי שרית חדד, וכשהתכוננתי למבחן במבט פנים-תרבותי פוסט-סטרוקטוראלי על שואה וגבורה בעידן המודרני, אכלתי קוסקוס של אמא מחומם במיקרו.

נולדתי וגדלתי בקרית גת. מרוקאית.
פעם יכולתם לגרום לי להרגיש קטנה, לא אינטליגנטית, לא רהוטה, לא מדויקת, לא לבנה מספיק, לא עדינה מספיק, לא שקטה מספיק.
היום? היום כולכם על החמסה שלי.


