המקרה הפרטי של משפחת פרץ – שהתפזרה בין מרוקו, צרפת וישראל ואוחדה על המסך – הביא את הילה דיין לשאול שאלות רחבות על פוסט קולוניאליזם, זהות יהודית-ערבית, פירוק קהילות, ניתוק ילדים מהוריהם ושכתוב היסטוריה בעזרת זיכרון ישראלוצנטרי
“אני לא אמנית סובלת ולא יוצרת מתוך ייסורים. הכתיבה היא זכות, והיצירה היא פריבילגיה”. סיגלית בנאי מתארחת במדור ומספרת על חלומה לגור בביירות ולפגוש את ר’ אברהם אבולעפיה
רחל פרץ כותבת על התערוכה החדשה של אלי פטל בגלריה דביר: זוהי הצבה תימטית כמעט גסה, כמעט פשוטה – שמקיימת בתוכה אינספור זיקות וקשרים והדהודים. במבט מרחוק היא מפתה את הצופה בדשנות חומרית וצבעונית. מבט מקרוב יגלה את מצע הקנבס השקרני
“כפל ראייה” של יהודה שנהב-שהרבני הוא רומן פוסט מודרניסטי פוסט קולוניאלי חתרני, ביקורתי ושנון, שמממש נקודת תצפית קליידוסקופית למציאות ההיסטורית שהוא מתאר, כזו שמתהפכת רצוא ושוב, בין העיון האקדמי הסוציו היסטורי הביקורתי, הפרודיה והפארסה
הפילהרמונית שיתפה פעולה עם יונתן קרת במופע שמשחזר שיח סטריאוטיפי גזעני ונמוך, ומציג (פיהוק) את הגבר המזרחי כחסר תרבות ואת האישה האשכנזייה כשער רחב וחנכני לתרבות הגבוהה
מה גורם לקהל פלסטיני לחוש זיקה כה עזה ל”עץ התאנה”? דומה כי האנושיות של ראידה טאה ושל סיפור חייה מעניקה ממד מעשי לשיבה שרבים מהם היו רוצים לממש, אלמלא המדיניות הישראלית שרואה בזכות השיבה התאבדות ציונית, חוששת ממנה ונאבקת בה
קיארה, סרטו החדש של ג’ונאס קארפיניאנו מספר לכאורה סיפור משפחתי קטן, ההצצה שהוא מציע על מערכת המשפט האיטלקית מעוררת שאלות על הוצאת ילדים מהבית, באיטליה ובכלל
בעמותת רגבים רתחו: התוכנית “סליחה על השאלה” שהוקדשה לבדואים חשפה מציאות מגוונת שחותרת תחת הסטריאוטיפים. לשיא אולימפי של צביעות הגיעו כשיצאו נגד פוליגמיה, כביכול בשם זכויות האישה
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
