"הצנעאנים" מחלץ את יהודי צנעא מהבועה של הזיכרון ההיסטורי

ספרו של מנשה ענזי "הצנעאנים" עוסק בקהילה היהודית של צנעא בעשוריה האחרונים, בין הכיבוש העות'מאני את תימן ב-1872 ועד עזיבת רוב הקהילה לישראל ב-1950. ענזי מציין כבר במבוא לספרו, שכוונתו היא לכתוב את ההיסטוריה של יהודי צנעא מבלי לחשוב כל הזמן שבעוד רגע הם עוזבים את העיר, כלומר מבלי לקרוא את ההיסטוריה לאחור. זוהי תובנה מרכזית לכל מחקר היסטורי ונכון שבעתיים לגבי היסטוריה של יהודי התפוצות – מכיוון שאנחנו יודעים כיצד הסיפור יסתיים – בעזיבת העיר והגירת הקהילה, מפתה מדי לחפש סימנים מטרימים ולקרוא לאחור את הסוף שבדרך. כך, הספר מראה כיצד תושבי הקהילה חיים, מצד אחד, מתוך תודעה עמוקה של רצף היסטורי בן למעלה מאלפיים שנה, ומצד שני – מתוך תחושה שצנעא היא גם ההווה וגם העתיד שלהם.

הישג נוסף של הספר נעוץ ביכולתו להוציא את יהודי צנעא מהבועה שהזיכרון ההיסטורי כלא אותם בתוכה – ולאתר את קשריהם הן עם החברה המוסלמית הסובבת – קשרים מסחריים, משפטיים וחברתיים – שמתקיימים לצד הנבדלות ולמרות ההקפדה על נחיתותם של היהודים בעיר המוסלמית;  והן עם הפזורה היהודית-תימנית במצרים, אתיופיה וארץ ישראל. היהודים חולקים את ההיסטוריה שלהם עם מוסלמי תימן – למשל את הכיבוש העות'מאני ואת שיבת האימאם, וענזי מיטב למפות את ההבדלים שבין החוויות. קשה לי להגדיר את העבודה כ"שביל ביניים" בין היסטוריה של רדיפות לבין היסטוריה של הרמוניה יהודית-מוסלמית – ענזי מתפלמס עם שתי גישות אלה רק בעקיפין, ועוסק בעיקר בלספר לנו היסטוריה של יחסים משתנים בתוך הקהילה ובינה לבין סביבתה. איכותו המרכזית של הספר טמונה בהתמקדותו ביחסים ובאבחנות שמייצרים זהות ושינוי לאורך זמן.

הספר מחולק לחמישה פרקים, שמעבירים אותנו בין מוקדים שונים של קיום קהילתי. הפרק הראשון עוסק במקומה המרחבי של השכונה היהודית, המרוחקת מהעיר עצמה ומוקפת חומה, וביחסי הגומלין בין הפרדה מרחבית להפרדה משפטית וחברתית בין יהודים למוסלמים. הפרק השני מבקר בבתי המשפט, היהודי והמוסלמי, ומאתר בהם זירות ליצירת נורמות, שימור גבולות וחצייתם. הפרק השלישי עוסק במעורבות היהודית בכלכלה – הצורפות שהתמחו בה, והסחר הכלל ארצי והבינלאומי שהיו מעורבים בו – בין השאר הסחר בקפה. הפרק הרביעי עוסק בזהות יהודי צנעא כתולדה של מגעיהם עם מי שהם תפסו כ"אחרים" – יהודי הכפרים, מהגרים כפריים אל העיר ויהודי הערים אליהן בחרו להגר. לבסוף, הפרק החמישי עוסק בחיי היומיום – נורמות תרבותיות, חינוך הילדים, אופני הבעת רגשות ועוד. זוהי היסטוריה חברתית מדויקת שיש בה עומק סוציולוגי ואנתרופולוגי שבונה עבורנו, פיסה אחר פיסה, את הפאזל של הזהות היהודית הצנעאנית ואופני היווצרותה.

אחד מהכלים הניתוחיים המרכזיים שחוזרים לאורך הספר הוא עקרון האבחנה כפרקטיקה חברתית שמאפשרת יחסים חברתיים, מייצרת מרחק ומגדירה חריגות. זוהי גם אבחנה מרחבית, שממקמת את היהודים בשכונה המרוחקת משכניהם המוסלמים, וגם אבחנה סוציולוגית – שורה ארוכה של פרקטיקות שמייצרות זהות ושוני בין יהודים למוסלמים, בין עירוניים לכפריים, בין גברים לנשים ובין מבוגרים וילדים. אבחנות אלה הן תולדה של מערכת יחסים דו-צדדית שבה, לדוגמא, המוסלמים מבקשים לשמור את נחיתותם המשפטית וההלכתית של היהודים, והיהודים מבקשים לשמור על נבדלותם, כי הריחוק והנבדלות מאפשרים גם אוטונומיה. אך מעבר לכך, השימוש באבחנות והבדלים כפרקטיקה ולא כמבנה יציב, מאפשרת לענזי להראות דינמיקה של יחסי כח משתנים. כך, לדוגמא, יהודי צנעא מבדילים עצמם מיהודי הכפר, בלבושם, במנהגיהם הדתיים ובהשכלתם. אך כאשר הכפרי מגיע אל העיר, האבחנות האלה מייצרות דינמיקה שבסופו של דבר תטמיע את הזר בתוך הקהילה העירונית ותייצר גוונים והבדלים עדינים בתוכה. ההיררכיה של חלוקת המזון ליד שולחן האוכל, לדוגמא, תעדיף את המבוגרים על פני הצעירים ואת הנערים על פני הילדים, אך היררכיה נושאת בתוכה את זכרון העבר וציפיה לעתיד, כאשר משתנים המקומות ליד השולחן ושדרוג המנה שתאכל מהווה סמן משתנה של זהות.

זהות, אצל ענזי, נולדת מתוך האבחנה. היא צומחת תמיד מתוך מגע עם האחר – גם מתוך רצון להבדל וגם בניסיון להתקרב. רואים זאת, למשל, בקרבתם הגיאוגרפית של מגורי הצבא העות'מאני לשכונת היהודים בתקופת הכיבוש העות'מאני את תימן (1911-1872), והשפעת הצבא על החברה היהודית. בנוסף, היהודים מבדילים את עצמם מהמוסלמים, אך הצנעאנים כולם, היהודים והמוסלמים גם יחד, מבדילים את עצמם מהזר – הכפרי, השבטי, המהגר. גם האבחנה וגם הזהות, גם ההדרה וגם ההכלה מתוחזקים בשורה של טקסים שמייצרים תג מחיר להפרות של ערכי הקהילה או חוסר יכולת להשתלב בה.

ענזי מוביל את הקורא ברחובות העיר צנעא ומציץ בבתים פנימה. וכאן, אחרי שהתרחקנו מהעיר ונכנסנו דרך השער לשכונה היהודית, הרחובות נראים אחרת ומריחים אחרת. המרחק של היהודים מהעיר מאפשר לרשויות להזניח את המרחב הציבורי ולשמר את נחיתותם של היהודים. באופן מהופך משהו, דווקא ריחוקה של השכונה היהודית המלוכלכת מהעיר מגן עליה מפני פרוץ מגיפות. הרחובות אמנם מלוכלכים, אבל מכרסמים וחרקים מוליכי מחלות גם הם לא מרחיקים לכת אל השכונה היהודית, וחלק מהמגיפות שעוברות על העיר מדלגות על השכונה. לצד הסרחון של הרחוב, בולט ניקיון הבתים פנימה. ניקיון זה מאפשר ליהודים לבדל את המרחב הפנימי מהמרחב החיצוני ולהפוך את הניקיון לאחד מסמני הזהות של יהודי צנעא. הניקיון מעניק הן תחושה של לכידות, הן אבחנה מהחוץ והן שותפות לדבר סוד.

ענזי לוקח אותנו בעקבות הריח גם כאשר הוא מחפש אבחנות במרחב ובגוף. בניגוד למוסלמים, היהודים שותים יין והיין, כך אומרים המוסלמים, מוטמע בגופם ומבדיל אותם משכניהם. רחובות העיר משנים את ריחם כאשר הבורסקאים משנים את כתובתם. רחובות צנעא לא רק מריחים הם גם נשמעים, וענזי מראה שהבידוד של השכונה היהודית מאפשר לתפילה ולתקיעת השופר להישמע יותר מאשר בכפרים, שבהם גרו היהודים בסמיכות למוסלמים והטרידו את מנוחתם.

הספר לעיתים קשה לקריאה למי שאינה בקיאה בהיסטוריה של יהודי תימן, והיכרותי עם מאמריו של ענזי עצמו עזרו לי לפענח חלק מרבדיו של הספר. כך לדוגמא, על הצלם דוד ערוסי שמוקע באחד מפרקי הספר, אפשר לקרוא במאמרו של ענזי בכתב העת פעמים, ומאמר אחר שלו ממפה את המחלוקת בין העיקשים לדרדעים – על רקע המאבק הפוליטי שקורע את תימן באותן שנים – בין העות'מאנים לבין האמאם. מקצת מהרקע הזה יכול היה להיכנס לספר ולהקל על קריאתו. עוד למדתי מהמבוא לספר שהמחקר כלל עבודה נרחבת עם ריאיונות שבעל פה, ואלה נוכחים פחות מדי ומדובררים בטקסט עצמו. הספר, על 300 עמודיו, משאיר טעם של עוד.

* אני מודה לבני נוריאלי ודוד גדג', על הערותיהם המעשירות על גרסא מוקדמת של הטקסט.

פרופ' ליאת קוזמא מלמדת בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית