יום העצמאות כפי שהיגדתי לבני

(יוסי לוס)

״עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט,וְאַהֲבַת חֶסֶד,וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״ (מיכה ו, 8)

שלוש דרישות לאל מעם ישראל. כך לפחות סבור הנביא מיכה:

עשו משפט.

אהבו חסד.

הצניעו לכת.

*

אבא, למה יש כל כך הרבה דגלים ברחובות?

בגלל יום העצמאות.

מה זה יום העצמאות? יום הולדת של המדינה?

כן. משהו כזה.

אז יש מסיבת יום הולדת?

יש מסיבות ויש חגיגות, אבל אנחנו לא חוגגים.

למה?

יש לנו שכנים ערבים. נכון?

כן.

בישראל יש מגוון גדול של אנשים, אבל יש שתי קבוצות גדולות בערך בגודל דומה זו לזו. אחת זו היהודים שאנחנו חלק ממנה והשנייה היא של הערבים הפלסטינים. המדינה דואגת בעיקר ליהודים, ולערבים אין מדינה משלהם. המדינה מפלה את הערבים, והם לא נהנים מזכויות כמונו. לחגוג את זה שיש לנו מדינה ואנחנו נהנים מכל הזכויות, כשהשכנים שלנו לא, זה לנקר את עיניהם, ואתה יודע שאני לא אוהב שעושים את זה. כשיש לך משהו שלאחרים אין ואתה מפגין את זה, אתה מכאיב להם. למה להכאיב להם? אנחנו לא רוצים להכאיב לשכנים שלנו. נכון?

נכון.

*

כתושב עיר משותפת ליהודים וערבים, אני מרגיש שלחגוג את עצמאותה של ישראל, שמחזיקה מיליוני פלסטינים תחת שליטה צבאית ומפלה באופן חוקי ולא חוקי את אזרחיה הערבים, הוא מעשה של גסות רוח. אני מבין שיש בין היהודים הישראלים שחיים ביפו, בין אם הם חדשים ובין אם הם ותיקים, כאלה שרוצים לחגוג את העצמאות או שהם סתם מנצלים כל סיבה למסיבה. אבל אני עצמי מעדיף להצניע לכת ולחנך את ילדיי להצניע לכת. התחשבות בסביבה, התחשבות בזולת, התחשבות בשכנים הם א׳-ב׳ של יחסי אנוש. לא משהו גאוני, ולא משהו מתוחכם. לא מורכב ולא מיוחד. יהודי.