אירועי אוקטובר 2000 אינם בבחינת תאונה או מחדל. ההיגיון של הפקודה שניתנה אז מערער את רעיון האזרחות, ומניח כי הפלסטינים הם אויבים במהותם. עשרים שנה אחרי, אין לקחים, אין חרטה, והריגתו של פלסטיני, לא משנה מאיזה צד של הגדר, לעולם לא תוכר בישראל כעבירה פלילית
עשרים שנה אחרי, יחסן של משטרת ישראל וממשלותיה כלפי ציבור הערבי עדיין מתאפיין בעוינות בולטת לעין. שבר כזה בין האזרחים לבין המדינה ניתן לאחות רק בדרך אחת
אי אפשר להמשיך להיתמם: גם הפלסטינים בעלי תעודת הזהות הכחולה לא ניצלים מזרועם האלימה של החוק והממסד הישראלים. חוט ישיר עובר בין מאורעות אוקטובר, לפני 16 שנה, לבין המתקפה האלימה על מייסם אבו אלקיעאן
מאחורי כל אבן שנזרקת במזרח ירושלים עומד אדם שחש מושפל וחי במציאות בלתי נסבלת. מבחינה משפטית וחוקית, שינוי נהלי הפתיחה באש והרחבת השימוש בירי חי נגד מיידי אבנים, רק יחריף עוד יותר את מדיניות האצבע הקלה על ההדק
ההתייחסות לחמדאן כאל מחבל ולא כאל אזרח, מאפשרת לבנט להמשיך בקו הטיעון הבעייתי של אהרונוביץ' שמבקש להצדיק הרג במקום של מחבלים. כי לאף אחד לא באמת אכפת אם שוטר פעל על פי נהלי הפתיחה באש או לא, כשענייננו "המלחמה בטרור". פאדי ח'ורי על הירי בכפר כנא
אירועי אוקטובר 2000 חשפו את דבקותם של האזרחים הערבים-פלסטינים בילידוּתם, ואילצו את הרוב היהודי להתחיל לחשוב על הפרויקט האתנו-לאומי שלהם. מאמר מתוך המגזין "ג'דל"
