"אנחנו הרוב, אנחנו ננצח", קרא אמש בכיכר רבין יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה. מפגיני מחאת "הדגלים השחורים" הריעו לו, אך ספק אם הבינו לאיזה רוב הוא מתכוון
אחת מההצלחות המובהקות של הרשימה המשותפת בסבב האחרון הוא היבחרה של אימאן חטיב יאסין לכנסת, מס' 15 ברשימה והמוסלמית הדתייה הראשונה שתכהן בפרלמנט הישראלי. להתעלם מהחיג'אב שלה אפשר היה רק בעולם שוויוני, לא פטריארכלי, לא גזעני ולא אסלאמופובי
מי הגאון שהעניק להפגנה למען הדמוקרטיה את שמו של מבצע צבאי קטלני? כנראה זה שדיבר על החזרת עזה לתקופת האבן. מעבר לבוז לתרבות הערבית שביטאו ההמונים בתרבושים, התעלמו המפגינים מרמיסת זכויות האדם שמתרחשת ממש כאן, לא באיסטנבול
בפני מנהיגיו הפוליטיים של הציבור הערבי בישראל עומדות שאלות אסטרטגיות מכריעות: האם הרחבתה של הדמוקרטיה הפנים-פלסטינית סותרת את החתירה לעבר קואליציה עם גורמי שמאל ציוני? מתן קמינר סבור שייצוג המתח הזה בידי זרמים פוליטיים שונים הוא ביטוי לחיוניות דמוקרטית, ולא סכנה שיש לדוחקה אל מחוץ לזירה הציבורית
הטון המתנשא והגערני והשאלות המקנטרות שהופנו לאיימן עודה כילד הסורר שהגיע לאולפן שישי, שיקפו את מהותה של התקשורת בישראל: מקהלה של שיח מגויס שאין בו לגיטימציה לעוד נקודת מבט
בלי תשובות אינסטנט ובלי לנסות לרצות אף אחד, הרשימה המשותפת מציבה אלטרנטיבה אמיתית ומלמדת אותנו משהו על מאבקים לצד שותפות אפשרית עם פמיניסטיות ומזרחים. רוויטל מדר עם מחשבות בעקבות מפגש עם חנין זועבי
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
