המלצות שלא מיושמות במשך שנים, חוקים שתקועים בשלבי חקיקה שונים, חוסר תקשורת בין משרדי הממשלה, אפס השקעה בחינוך ילדים וילדות לטווח ארוך, וגולת הכותרת: כלל לא בטוח שהתקציב של 2020 למאבק באלימות נגד נשים מובטח • כך מפקירה המדינה נשים למותן
צעדתי בהפגנה ביפו בשישי האחרון לא מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום ובעזרת כלים אלימים, ושגברים המאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמם באופן קבוע
הדיון על הציור המצונזר של איילת שקד חושף כיצד התביעה ״לראות הכל״ בשם ״החופש״ נעשית על גבו של הגוף הנשי הממשי שנמצא אי שם מאחורי הציור, ומכשירה אלימות מגדרית כתרבות
חברים סטרייטים, התקשורת המיינסטרימית, והומואים ולסביות ברחבי העולם חוגגים בחיבוק אחד גדול את נצחון הנישואים הגאים בארה”ב. אבל מה עם כל מי שעדיין ניצבת בפני אלימות יומיומית על בסיס מגדרי ומשיכתי? הגיע הזמן לתבוע מקום בקהילה גם למאבק שלה
הקו המפריד בין טרנסיות בזנות לבין הקהילה הלהט”בית הוא לא רק דמיוני – במקרה הרע יש מי שבעיניו זה לגיטימי שזה קורה ובמקרה הפחות רע יש מי שלא יודע שזה קורה, והדיבור על זה בקול רם חשוב בשביל שניהם. טקסט שהוקרא ביום הזיכרון הטרנסג’נדרי האחרון
המשטרה לא לקחה יותר מדי ברצינות את תקיפתה האלימה של אשה טרנסית, ועבור העיתונות הכותרת “זה לא גברת, זה אדון” משעשעת יותר מ”אשה עברה תקיפה אלימה”. לכן נצא לדרוש את הביטחון והכבוד המגיעים לנו
מה ששזר בין כל הסיפורים על בימת כנס “נשים בפעולה” היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי משתמשים כולם באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות
עברייני המגדר הגדולים בכנסת הם דווקא גברים, אך בימים האחרונים הקצף יוצא על אשה אחת בלבד. במקום לפטר את ח”כ שמאלוב-ברקוביץ’ יש למגר את שנאת הנשים שקיימת בכנסת, איתה או בלעדיה
שאלות לקראת הכנס “תעסוקת נשים בעידן של הפרטה” – מדוע הממשלה לא אוספת נתונים על מדיניותה שלה עצמה? ומדוע לא רק מי שנפגעה ישירות משוק התעסוקה הניאו-ליברלי צריכה לדאוג?
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
