בג'ונגל הקשוח של ישראל רוויית האלימות, צמחה לה באין מפריע מושבה גדלה והולכת הקשובה לזעקותיו האילמות של האחר – בעלי החיים. אך במקום שהטבעונות תפרוץ את גבולותיה ותסחף את חסידיה בחמלה כלפי עוד מגזרים הראויים לה, היא מתכנסת בתוך שיח אסקפיסטי מרדים
הצעת חוק להחמרת ענישה בפשעים על רקע מגדרי, מעלה את התהייה: האם הקהילה הטרנסית להביע אמון במערכות הכליאה – אותן אלו אשר באופן היסטורי ואקטואלי משרתות את האלימות והאפליה הממוסדת כלפיה?
לאור האמירות שנשמעו בתקופה האחרונה מפיהם של סלבריטאים אשכנזים כאלו ואחרים, שווה לחזור לרגע מכריע באנתרופולוגיה הישראלית, בו התבונן החוקר עמנואל מרקס במרוקאים של מעלות וקבע – מבלי לדבר את שפתם או להכיר את תרבותם – שהם אלימים
המדינה שומרת היטב על ההפרדה ביני ובין דארין טאטור, משוררת מהכפר ריינה הנמצאת במעצר בית על שיריה. היא דואגת שלא אעבור את חומת ההפרדה, זו שבלב וזו שבנויה מבטון. קילומטרים ספורים מפרידים בינינו ועולם שלם של חלוקה גזעית: את דארין הכניסו לכלוב על המילים שלה, על האומץ
הרצח ההמוני במועדון גייז באורלנדו הביא זעם וכאב אדירים לקהילה הלהט״בית והזכיר לנו שהפשע הגדול, הרחב יותר, הוא הסדר הקיים שמתיר את דמנו. התשובה לכך היא מאבק סולידרי, בגאווה ובאהבה
שיחה עם ילדי כיתה ד׳ בבית ספר מעורב לימדה את עבד אבו שחאדה על ההשלכות היומיומיות של הסכסוך והגזענות, שאינן חומקות מעיניהם לרגע. בדרך, הם לימדו אותו שיעור על אנושיות וחברות
אי אפשר להמשיך להיתמם: גם הפלסטינים בעלי תעודת הזהות הכחולה לא ניצלים מזרועם האלימה של החוק והממסד הישראלים. חוט ישיר עובר בין מאורעות אוקטובר, לפני 16 שנה, לבין המתקפה האלימה על מייסם אבו אלקיעאן
תושבי יפו היהודים, שעברו לא מזמן ובמחיר מופקע לבתים ברחבי העיר, מרבים להתלונן על הילדים הערבים הנוסעים באופניהם החשמליים. הם שוכחים שיפו היא עיר, ובה קהילה, ותושבים שקדמו להם, וכן – גם בעיות חברתיות
