היום, תשעה באב, כחודש ימים מאז אירוע הגאווה שבו בחור הומו החליט שחוסר ההסכמה הפוליטית בינינו הוא סיבה טובה לדפוק לי מכות, חודשיים להריגתו של איאד אל חלאק על ידי שוטרי מג"ב, חמש שנים להירצחה של שירה בנקי. בעיצומו של תהליך החלמה, אני קוראת לקהילה שלי לפעול
מה היא האלימות בסטירה ביד פתוחה על פניו של גבר רב-עוצמה לעומת האלימות היומיומית, הדנה עשרות אנשים לתקופות מאסר? האקטיביסטית יפעת דורון נכלאה לשמונה חודשי מאסר בפועל על כך שסטרה לפרקליט הצבאי עסאם חאמד
בג'ונגל הקשוח של ישראל רוויית האלימות, צמחה לה באין מפריע מושבה גדלה והולכת הקשובה לזעקותיו האילמות של האחר – בעלי החיים. אך במקום שהטבעונות תפרוץ את גבולותיה ותסחף את חסידיה בחמלה כלפי עוד מגזרים הראויים לה, היא מתכנסת בתוך שיח אסקפיסטי מרדים
הצעת חוק להחמרת ענישה בפשעים על רקע מגדרי, מעלה את התהייה: האם הקהילה הטרנסית להביע אמון במערכות הכליאה – אותן אלו אשר באופן היסטורי ואקטואלי משרתות את האלימות והאפליה הממוסדת כלפיה?
לאור האמירות שנשמעו בתקופה האחרונה מפיהם של סלבריטאים אשכנזים כאלו ואחרים, שווה לחזור לרגע מכריע באנתרופולוגיה הישראלית, בו התבונן החוקר עמנואל מרקס במרוקאים של מעלות וקבע – מבלי לדבר את שפתם או להכיר את תרבותם – שהם אלימים
המדינה שומרת היטב על ההפרדה ביני ובין דארין טאטור, משוררת מהכפר ריינה הנמצאת במעצר בית על שיריה. היא דואגת שלא אעבור את חומת ההפרדה, זו שבלב וזו שבנויה מבטון. קילומטרים ספורים מפרידים בינינו ועולם שלם של חלוקה גזעית: את דארין הכניסו לכלוב על המילים שלה, על האומץ
הרצח ההמוני במועדון גייז באורלנדו הביא זעם וכאב אדירים לקהילה הלהט״בית והזכיר לנו שהפשע הגדול, הרחב יותר, הוא הסדר הקיים שמתיר את דמנו. התשובה לכך היא מאבק סולידרי, בגאווה ובאהבה
