לצד השמחה על הרדיקליזציה של המחאה שהתרוממה במוצ”ש, בבסיסה עדיין מונח שיח המיינסטרים הציוני, הגזעני, המתנער מאלימות. שירי אייזנר מבקשת להזכיר שאלימות היא פיקציה, שמטרתה היא שמירה על מנגנוני הכוח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם להפעיל עלינו כוח פיזי אלים בכל עת שיחפצו
באילו תנאים יכולה אלימות להיחשב כנשקו של החלש ומה ניתן ללמוד על משתתפי התקרית מאופן הדיווח עליה? תום מהגר מבקש להתבונן בשיח שמייצרים פעילי השמאל ולעצור לרגע אצל האישה שבכותרת
במקום לחפש כיצד המשטרה וכוחות השיטור יגנו עלינו – מה שלא קורה בפועל – יש לשאול: כיצד המשטרה והשיטור מייצרים סכנות ואיומים? אחרית הדבר בספרה של אראלה שדמי, “ארץ מאובטחת”
תושבי הדרום נתקעו במטרופולין האירופאי המדומיין והפכו למבקשי המקלט של שיטה כלכלית ניאו-ליברלית, שהפכה את בתיהם לנדל”ן ואת מרקם חייהם להפרעה במרחב. יעל ברדה מציעה עמדה פוליטית של סולידאריות הן עם מבקשי המקלט והן עם תושבי השכונות
היחס שלו זוכים מבקשי המקלט בחברה הישראלית מלמד אותנו רבות על עצמנו: על חוסר הסובלנות, על החיים רדופי הפראנויה, על האלימות והגזענות, ועל הנכונות להפקיר את החלש ואף להאשים אותו בעצם חולשתו. טלי קריצמן-אמיר בעקבות אירועי ליל אמש בשכונת התקווה
מה גורם לסדרני הרכבת הקלה, הנמצאים בתחתית המכונה המשומנת של חברת סיטיפס, לרדוף את ציבור הנוסעים? הילה עמית, שהותקפה בשבוע שעבר על ידי פקחי הרכבת, עם שתי תשובות אפשריות
אני כותב את זה עבור מי שמוכנים להניח, שזה שהם לא מבינים מה הפמיניסטיות האלה רוצות, עדיין לא אומר שהן בהכרח טועות. רועי וגנר עם תרגיל מחשבתי בעקבות קמפיין מגרון של סולידריות שייח ג’ראח
בשקט-בשקט, מופרטות עוד ועוד משימות שיטור ומועברות לידי שיטור עירוני וחברות אבטחה פרטיות, שהתנהלותן עמומה וסמכויותיהן נרחבות. רנן יזרסקי על השטח הסמוי מן העין של הגל האנטי-דמוקרטי, המבטיח שכוח האכיפה מופקד בידי בעלי אינטרסים וממון הרחוקים מפיקוח ציבורי
”אין לי עם המופרעים הטרוריסטים שום זיקה, בדיוק כמו שלך אין”. אביב טטרסקי דיבר עם חנה קהת מהארגון הדתי-פמיניסטי “קולך”, על המשולש שמאלנים-מתנחלים-פלסטינים והאפשרות לסולידריות
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
