כשמתבוננים על אלימות משטרתית בשנה האחרונה נגד אפרו-אמריקאים בארה״ב ויוצאי אתיופיה בישראל מגלים שהרבה קרה, אבל מעט השתנה. ההתבוננות אחורה מכריחה אותנו גם להביט קדימה ולשאול מה השלב הבא במאבק
הרצח ההמוני במועדון גייז באורלנדו הביא זעם וכאב אדירים לקהילה הלהט״בית והזכיר לנו שהפשע הגדול, הרחב יותר, הוא הסדר הקיים שמתיר את דמנו. התשובה לכך היא מאבק סולידרי, בגאווה ובאהבה
יש את האמריקאים הליברלים האלה, שבכל פעם שתגידו משהו ביקורתי על ישראל ינופפו לעומתכם במד האנטישמיות. מבחינתם, ישראל איננה מדינת אפרטהייד, יצאה מזמן מעזה, ובכלל – ״יש גרועות ממנה״. כך תתמודדו עם הקלישאות
בוקר נאום נתניהו: מי שהבטיחו לנו לפני 15 שנה בלי להניד עפעף שנמצא אקדחים מעשנים בלב בגדאד, טוענים עכשיו שחייבים להפציץ באיראן. חשוב שנדאג, אבל מזה שהממשלה או המודיעין לא אומרים לנו בדיוק את (כל) האמת
מבט נוקב על האלימות המשטרתית נגד שחורים בארה"ב והמקומות בהם היא מתחברת לאלימות נגד אתיופים, ערבים, מזרחים ושאר אוכלוסיות מוחלשות בישראל. המסקנה רק מתבקשת
ראיון עם מייק וילסון, פעיל פוליטי אינדיאני, על היחסים בין הממשל ומשמר הגבול לבין אנשי שמורת ה-טוֹהוֹנוֹ אוֹטוֹם, שתחום מולדתם אינו מוגדר על פי הגבולות הבין-מדינתיים. "זה מצב של כיבוש", הוא אומר. כל דמיון למצב במזרח התיכון על אחריות הקורא בלבד
עיראקי לא עצלן ומרוקאית חכמה עונים להמשך ההסתה של לי-און הדר נגד מזרחים בישראל ונגד שחורים והיספאנים בארה"ב. בעוד הוא מגנה את צבי בן-דור בנית ואת אפרת שני-שטרית כ"מזרחים מקצועיים", מסתבר שהדר הוא באמת שמרן מקצועי. כזה שפרנסתו על שמרנותו
במרחב הציבורי של אמריקה הלבנה, חוקי המשחק ברורים: מחאה שחורה צריכה להיות מרוסנת – מדיניות שבעצמה הפכה למין גרסה חדשה של חוקי "ג'ים קרואו". עם פרוץ המהומות בפרגוסון לאחר ההחלטה לא להעמיד לדין את השוטר שירה למוות בצעיר מייקל בראון, פוליטיקאים צבועים מתרפקים על מורשתו הלא-אלימה של מרטין לות'ר קינג…
