שר הפנים, אריה דרעי, לא מודע לאירוע הטראגי שבו נרצח מוחמד בן ה-15, אבל העיקר שנתניהו מינה עוד פרויקטור ושלקראת הבחירות התקשטו לפתע כל המפלגות בתוכניות למיגור האלימות בחברה הערבית
הפינוי האלים שהחל השבוע בשכונת הארגזים הוא חוליה נוספת בכרוניקה ארוכה של התעללות והזנחה ויחסי הון-שלטון. בניגוד ל״פולשים״ של המושבה הגרמנית בירושלים, שהיו שופטים ופקידי ממסד אמידים, לתושבי שכונת הארגזים מעולם לא היה סיכוי
במקום לממש את הבטחתו לפעול למען השקופים, דרעי בעצמו מתנהל כשקוף בממשלה ומתבטל בפני נתניהו, ואילו כחלון גוזר על עצמו שתיקה בגלל "ניגוד אינטרסים". ויש גם לשאול: מהו הקול המזרחי הייחודי שיכול להוות אלטרנטיבה לטירוף הלאומני של השבועות האחרונים?
הפוסט הזה נכתב לרבים ורבות מהמזרחים החדשים שאינם רדיקלים, שאינם שמאלנים ושאינם חילוניים. מזרחים חדשים התומכים בכל לב בשרה מירי רגב, בשר אריה מכלוף דרעי ובשר משה כחלון. לכבודם, מעט חשבון נפש ועובדות היסטוריות ופוליטיות על קצה המזלג
לפוליטיקת הזהויות שהפכה כה פופולרית במערכת הבחירות הזאת יש מחיר חברתי כבד – ויתור על קידומה של תפיסת "טוב משותף" לכלל האזרחים והקהילות. זוהי נקודת מפגש טראגית שלה עם הכלכלה הניאו-ליברליות
אינני יודעת מהו קסמו של דרעי המעוור כך את עיני חבריי הביקורתיים ביותר, אבל אל תטעו: תמיכה בש"ס היא תמיכה בפטריארכליות. השבת העטרה ליושנה משמעה, ראשית כל, הכתרת ההנהגה הרבנית הגברית המזרחית בכל הכתרים הראויים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
