המדינה – חרף הצהרותיה השבוע – טרם סיימה את פרק ההסתרה ואת המגמה להכשלת חקר פרשת חטיפת ילדי תימן. עליה לסלק לאלתר כל הגבלה וכל חיסיון שהוטלו על חומרים ארכיוניים
פחד, סוד, קשר שתיקה – אלה כרוכים בקושי לעשות את הצעדים שתהליך גילוי האמת על ההורים הביולוגיים והמשפחה המאמצת דורש. תשובה ממחוזות הנפש וההיסטוריה למי שתוהים ״אם ילדים תימנים רבים נחטפו, איך זה שאנחנו לא רואים כאלו שמחפשים את הוריהם?״
במסגרת הסרתו המבורכת של החיסיון מהפרוטוקולים בפרשת ילדי תימן, נחשפו היום מאות אלפי מסמכים החושפים עולם ומלואו של טרגדיות וזעזוע, וכן את דרכי החקירה והשיח של הוועדה והאנשים שמאחוריה. את החוטים בין הדברים צריך לטוות לבד
גופים ישראלים – הצבא, למשל – מבצעים באופן שיטתי צנזורה, ביזה והעלמה של ארכיונים פלסטיניים. ואיפה בכל זה המוזיאונים בישראל? והעיתונות? והאקדמיה? גם הם, כמו רבים אחרים, נוקטים בטקטיקה של צנזורה עצמית
קטעי עיתונות, פמפלטים ותמונות נאספו והפכו לארכיון שיתופי שמספר סיפור של קהילה שלמה. שני טקסטים מהכנס ״למי שייך העבר? ארכיון וחברה בישראל״ שייערך מחר דנים בחשיבותו של הארכיון הלסבי של ארגון ״אשה לאשה״
גזל כתבי יד של יהודים מתימן, איסופם של עשרות-אלפי ספרים בבעלות פלסטינית והפיכתם לחלק מאוספי הספרייה, והמאבקים הפוליטיים סביב חלוקתם מחדש של ספרי קורבנות השואה – שלוש פרשות על גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית, המחדדות את הזיקה בין ספרות לאלימות חברתית-פוליטית. מתוך הספר החדש בנושא, "אקס ליבריס"
יש מילה המשמשת לתיאור אנשים הלוקחים דבר-מה, מבטיחים להחזירו ואינם עושים זאת: "גנבים". ישנו כמובן גם צמד המלים "אימפריאליזם תרבותי". סיגל סמואל מסבירה למה לא צריך להשאיר ספרים ומסמכים היסטוריים של יהודי עיראק בארה"ב
הסרט "כך ראינו", המורכב מסרטוני 8 מ"מ של צלמים חובבים – רובם-ככולם גברים יהודים אשכנזים בני המעמד הבינוני – מעורר תחושת נחת נוסטלגית מענגת לצד חוויית אי-נחת פוליטית עמוקה. ובכך כוחו
הנייר של הארכיון ניסה לכסות על זכרון האבנים של הכפר הפלסטיני הונין, אבל השאיר אחריו עקבות שחושפות את המלחמה שבפנים. בספרו האמיץ "אבן, נייר" משבץ תומר גרדי את ההיסטוריה בהווה שלה, כמי שיכולה להניע את הפוליטי, תוך שלילת הפרקטיקה של כתיבתה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
