הערב יתקיים במרכז הצעירים המקסים החדש בלב שכונת התקווה אירוע גאווה. המארגנים בחרו להזמין אליו את שפי פז, סמל הפילוג ואי הסובלנות מדרום העיר. קריאת השכמה לאנשי/נשות המרכז הגאה
אפשר להמשיך ולהוכיח את הבורגנות הליברלית על צביעותה, ולטעון שהיא אינה סולידרית וסלקטיבית בבחירת מאבקיה, אבל הפתרון לאוניברסליזם הפרטיקולרי של מעמד הביניים האשכנזי אינו ויתור – אלא אימוץ וערעור. על מאבק מזרחי מעבר לשיח הזכויות
הרבבות שיצאו לרחובות במוצ"ש שעבר משקפים, שוב, את הבחירות הסלקטיביות של השמאל הישראלי בכל הקשור למאבקו למען זכויות אדם וצדק, ואת ההירככיה שהוא יוצר בין מקרי גזענות ופגיעה בזכויות אדם
לא מדאגה לתושבי דרום תל אביב ולא בשל הרצון לשמור על ישראל טהורה ליהודיה, הגירוש מתרחש דווקא בימים אלה מתוקף האסטרטגיה השלטונית הימנית, משום שהוא מאפשר לממשלה להתנאות כמגינה על האינטרסים של היהודים הישראלים אל מול אלה שרק דואגים לאחר
הפליטים אינם אשמים בהזנחה ובהפקרה של דרום העיר. בתאוות הבצע הנדל"נית של שועי הארץ נמחקות קהילות שלמות בעשורים האחרונים בזו אחר זו: כרם התימנים ונוה צדק, פלורנטין, נוה שאנן ושכונת שפירא, והיד עוד נטויה. אל החורבות גולש ומתפלש מרכז העיר הלבן והשבע
יותר ויותר פליטים עובדים כאן במסעדות ובניגוד למסעדות של הליברלים במרכז העיר, כאן הם עוברים גם לפרונט ולא נשארים מאחור בשטיפת הכלים. הילדים כאן הולכים מעורבבים וילדים מכל הצבעים צועקים לכלבה שלי ברחוב. בפועל, שכונת התקווה נגד הגירוש
התרגלנו לחיות כמיעוט רועש שתמיד יפסיד לרוב דומם. אבל ה״כישלון״ שלנו טמון, בין היתר, בחשיבה א-היסטורית ודיבור א-פוליטי. הקריאה לא לגרש אפריקאים עכשיו לא חייבת לבוא על חשבון ההכרה שגירשנו פלסטינים אז. נהפוך הוא
למרות שקשה להעלות על הדעת דחיפות גדולה יותר לפעולה, להתנגדות, לזעזוע ולקריאת אי-אמון במקום הזה, לאזרחי ישראל אין זמן. המקל האמיתי בגלגלי המחאה החברתית הוא היומיום הדחוק והתובעני, המאפשר לשלטון להתמיד בעוולותיו
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
