ההתנחלויות בלוד מהוות כיום המשך לחזון הקיבוצי של יישוב השממה וייהוד המרחב. בבחינת מה שלא הספקנו ב-1948 נעשה ב-2021. המתיישבים החדשים אינם חפצים בדיאלוג אמיתי וכן עם תושבי המקום – היהודים והערבים – והם מחרבים את הפוטנציאל הרב תרבותי העשיר של העיר
התושבים הערבים המקומיים לא מאמינים בדו קיום. אנו הולכים ונדחקים החוצה מהקיום שלנו בעיר ובבתים ובלשון ובגוף שגדלנו בהם. לא נותר בנו קיום, רק טראומה וזעם על הגזל. בעקבות הסדרה "המדריך לג'נטריפיקציה"
הפליטים אינם אשמים בהזנחה ובהפקרה של דרום העיר. בתאוות הבצע הנדל"נית של שועי הארץ נמחקות קהילות שלמות בעשורים האחרונים בזו אחר זו: כרם התימנים ונוה צדק, פלורנטין, נוה שאנן ושכונת שפירא, והיד עוד נטויה. אל החורבות גולש ומתפלש מרכז העיר הלבן והשבע
בניגוד לאופן שבו העולם העני מזין את העולם העשיר, במחוזות ההיפסטרים והאקדמיה לא חשים צורך לצאת מעבר לעצמם, לברר באמת איך זה ייתכן שלכל כך הרבה א.נשים אין הזדמנות לחיות חיים הגונים או חלילה להיאבק כדי לשנות את המצב. רשמים מהכנס הסוציולוגי האמריקני
במקום ליזום פיתוח אמיתי של הפריפריה, המדינה מעדיפה לתת לאנשים מבחוץ לזכות בפירות השורשים שאנו שתלנו במשך עשורים ובעמל רב. הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק האוכלוסייה מתחיל מבפנים, מאיתנו – בנים ממשיכים, לא רק בקיבוצים!
הבחירה בין הפקדת זכותם של בני-האדם לבית או בידי משטר אלים במהותו או בידי בעלי הון, היא עקרה ומייאשת. האם אפשר להשתחרר מלפיתת החנק הזאת? שיחה עם סבסטיאן שיפֶּר על אפשרות אוטונומית לדיור ציבורי (ואיך זה לשלם שכר דירה לעצמך)
חוק רשות מקרקעי ישראל ופסיקות בג"צ מנחים את הרשות לשקול שיקולים של צדק חברתי וצדק חלוקתי, ובכל זאת, הרשות מפרסמת מכרזים שכל עניינם הוא רווח פיננסי, כאילו מדובר בחברה בע"מ. על מכרז אחד יותר מדי
"שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!" הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור. עדי מזור על ילדותה בעיר "מעורבת" והחזרה אליה כאדם בוגר
איך קרה שלא ידעתי, שואלת רלה מזלי ב"קוראת בתמרים". היא שואלת על שכונת מגוריה היפה שהיתה פעם שכונת עוני, על עובדות זרות, על הזמנים שבהם לא ידענו לשאול שאלות. האינטימיות של הסיפורים חוזרת שוב ושוב לפרדוקס ההכחשה
