המאבק בתעשיית המין חייב להתרחש בכל הזירות במקביל – המשפטית, הפוליטית והתודעתית. אין לנו את המותרות להפקיר אף פינה, כי למדנו על בשרנו: מה שמתחיל באלנבי 40 מסתיים בירקון 98
גם אחרי החלטת בג״ץ, רוב מבקשי המקלט ימשיכו לגור בשכונות מוחלשות ולפגוע באיכות החיים של תושביהן, וכ-3,000 איש ייכלאו בחולות וישוחררו כעבור שנה. זה כל מה שיש למקבלי ההחלטות להציע לנו. אבל יש חלופה הגיונית ומוסרית שלא נוסתה עדיין בישראל
כמה דקות אחרי שהתחילה מוזיקת ריקודים, התפרצו למסיבה לכבוד קבלת התואר המיוחל שוטרים עם כפפות ורובי M16, ודחקו במאות החוגגים לצאת לתוך מחסום מאולתר שם נבדקו אשרות השהייה שלהם. ללא ספק, משימה בעלת חשיבות עליונה
אנחנו, הישראלים, צריכים להקשיב לסיפורים האנושיים האישיים כדי להתחיל להבין. מפני שפיסות האינפורמציה בדיווחים העיתונאיים הקצרים אינם מספקים תמונה שלמה גם למי שמתעקש לעקוב אחריהם. אז תקשיבו לסיפורים שפנינה מוצפי-האלר ליקטה בכניסה ל”חולות”
בוקר אחד באוגוסט 1993 הציפו עשרות-אלפי אוטובוסים את הרחובות והסמטאות – בבית שלי הוקמה התחנה המרכזית החדשה. והנה בשנים האחרונות הקימה לנו המדינה גם מחנה פליטים צפוף. כל עוד המאבק למען זכויות האדם של מבקשי המקלט – מאבק שאני שותפה לו לחלוטין – נותר עיוור לכך ששכונות המצוקה הן היחידות…
יותר מדי שנים עברו כבר בצילה של מדיניות-היעדר-המדיניות של ישראל ביחס למבקשי המקלט. יותר מדי שנים עברו כבר כשברקע ההזנחה של דרום תל אביב, לצד השקעה מסיבית בפתרונות קשים מבחינה מוסרית ומשפטית כגון חולות. פסיקת בג”ץ לא עושה למדינה שום הנחות
אמנון לוי נתן לתושבי דרום תל אביב במה מכובדת בפריים טיים, כשזעקתם עומדת במרכז וכשבעיותיהם לא מוצגות כנזק עקיף וזניח ביחס לבעיה ה”אמיתית” – מבקשי המקלט. בארגוני הסיוע היו מי שלא אהבו את זה. תגובה
יוזמתה של עיריית ת”א-יפו להקים בית ספר יסודי נוסף לילדי המהגרים והפליטים בדרום העיר, עוררה תגובות סוערות וצודקות מכיוונים שונים. בכל מקרה, כל עוד ממשלת ישראל לא תפתור את הבעיות העקרוניות של טיפול בפליטים – לא יהיה גם פתרון טוב לדילמות מהסוג הזה
סיבוב נוסף שבו העיתונות הישראלית הנועזת נלחמת בגזענות נגד הפליטים מאפריקה על ידי חשיפת שורשיהם האתניים של ה”מסיתים”, כלומר יהודים מזרחים. חבל שעיתונאים לא מנהלים במקום זה מצור על משרדי הממשלה עד לקבלת תשובות למצב