כמה קל לבלבל בין קולוניאליזם למצוינות, זו הלוא מסורת עם היסטוריה של למעלה מחמש מאות שנה. על מבני הכוח האקדמי, מריטוקרטיה מדומיינת ופנטזיות דון קישוט בשיח הביקורתי • דברים שנישאו בכנס ון ליר לכבוד פרסום גיליון 50 של ״תיאוריה וביקורת״
לנוכח השתיקה העיקשת של אנשי ונשות אקדמיה וההכחשה הבוטה של חלק מהם, עמוס נוי חוזר איתם אל הבסיס עם כמה עקרונות אקדמיים שהיו יכולים להאיר את דרכם בנוגע לחטיפת ילדי תימן
גופים ישראלים – הצבא, למשל – מבצעים באופן שיטתי צנזורה, ביזה והעלמה של ארכיונים פלסטיניים. ואיפה בכל זה המוזיאונים בישראל? והעיתונות? והאקדמיה? גם הם, כמו רבים אחרים, נוקטים בטקטיקה של צנזורה עצמית
האליטה האקדמית בישראל מגויסת לטובת הפרויקט הלאומי, והיא מתוגמלת היטב על ידי המשטר. כשחבריה זועקים דברים כמו ״פאשיזם״, ראוי שיפנו את חצי הביקורת גם כלפי עצמם
נכון, קשה לצפות מתלמידי מחקר שמנסים לשרוד באקדמיה הניאו ליברלית לתמוך בגלוי בחרם אקדמי. מה בכל זאת אפשר לעשות? ולמה אי אפשר לבחור להיאבק רק במעורבות האקדמיה הישראלית בכיבוש? דברים מדיון ראשון מסוגו בחרם אקדמי באוניברסיטת תל אביב
