מחאה אשר בקצה שלה גדעון סער ונפתלי בנט שהולכים ומתחזקים, לא יכולה להיות בשורה דמוקרטית לציבור בישראל. כנראה שאם כל מה שמעניין את המחאה זה נתניהו, אז כבר לא ממש משנה איך נראית האלטרנטיבה ועד כמה היא נפשעת
"המחאה מסריחה מניתוק", טוענת ג'נט בלאי, ודבריה משקפים את תחושותיהם של רבים מהפעילים במאבקים שונים לזכויות אדם, שחשים שאין להם מקום במחאת בלפור הלבנה. לדידם, בעלי הבית המוחים על אובדן הדמוקרטיה אך למעשה נאבקים על כוח ופריווילגיה ולא על צדק וזכויות, מתעלמים ממי שעבורם ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה
לא מספיק שנצעק הכי חזק "רק לא ביבי". צריך לדבר קודם כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את מי שחיים כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לתרגם את הרוב המתוסכל לרוב פוליטי שמעוניין להחליף את נתניהו, וחשוב מכך – את המדיניות שהוא מוביל
הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
המסר הכי אפקטיבי שנדרש במחאת בלפור הוא דווקא "רק לא ביבי". אפשר לצופף תחתיו, כמעין מטריה נטולת-פניות, את מתנגדי הכיבוש, את נפגעי משבר הקורונה, את הנאבקים בשחיתות השלטונית וגם את החרדים, את הליכודניקים ואת אנשי המרכז שקצה נפשם בנתניהו
כשקריאה משולבת של מפגינים ומפגינות שלא מוכנים שישסו אותם אלו באלו נשמעת ברחובות, היא מפחידה את המשטר והבריונים שלו עוד יותר. ובהפגנה אמש הבריונים לא בחלו באמצעים, הכל בחסות המשטרה
היום, תשעה באב, כחודש ימים מאז אירוע הגאווה שבו בחור הומו החליט שחוסר ההסכמה הפוליטית בינינו הוא סיבה טובה לדפוק לי מכות, חודשיים להריגתו של איאד אל חלאק על ידי שוטרי מג"ב, חמש שנים להירצחה של שירה בנקי. בעיצומו של תהליך החלמה, אני קוראת לקהילה שלי לפעול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
