ההסברים לאלימות הגואה בחברה הערבית מגוונים ומביטים בעיקר החוצה אל ההזנחה המדינתית המתמשכת. עבד אבו שחאדה בוחר להביט פנימה, אל תהליכי היחלשות דמות האב במשפחה הפלסטינית והקשר שלהם אל הידרדרות גברים צעירים לפשיעה
החברה הערבית איננה חברה אלימה, אלא חברה שסובלת ממדיניות אלימה ומכוונת מצד המדינה וזרועותיה. זוהי חברה שנמצאת תחת משטר קולוניאליסטי, שבאמצעים מגוונים של שליטה מפורר אותה מפנים
יותר ויותר אבות ערבים-פלסטינים מאתגרים באורחות ההורות שלהם את הסדר החברתי המסורתי, את התפיסות בתוך החברה הערבית-פלסטינית על גבריות וזוגיות, ובמידה רבה גם את הסטריאוטיפים שיש עליה
בהיעדר השתתפות פוליטית של נציגים מהחברה הערבית נוצר ואקום פוליטי, שבמסגרתו הקבוצות האחרות שפועלות בעניין שינויי האקלים משתלטות לא רק על השיח אלא גם על הפתרונות לבעיה
הטענה שחברי הכנסת הערבים לא פועלים למען שיפור מעמד האוכלוסייה הערבית ולכן מצבה ירוד כרוכה בהתעלמות מאחריות המדינה ונשענת על שקרים ממוחזרים ובלתי מבוססים שתכליתם לקבע את המצב הקיים
מהאשכנזיאדה של מרצ ועד המפלגות החרדיות, הפוליטיקה הישראלית היא סקטוריאלית. עלינו להתייחס לשמאל ולימין כאחד בעיניים ספקניות ולפעול אך ורק כדי למקסם את רווחינו הכלכליים והחברתיים
צעירים פלסטינים שעוזבים את הכפר ואת המשפחה לטובת העיר, ויוצרים או משתלבים בחיי קהילה חדשים, הם האור בקצה המנהרה עבור החברה הפלסטינית בתוך גבולות הקו הירוק. אז מזלזלים בהם כאילו הם כמו ה"בועה התל אביבית"?
בפני מנהיגיו הפוליטיים של הציבור הערבי בישראל עומדות שאלות אסטרטגיות מכריעות: האם הרחבתה של הדמוקרטיה הפנים-פלסטינית סותרת את החתירה לעבר קואליציה עם גורמי שמאל ציוני? מתן קמינר סבור שייצוג המתח הזה בידי זרמים פוליטיים שונים הוא ביטוי לחיוניות דמוקרטית, ולא סכנה שיש לדוחקה אל מחוץ לזירה הציבורית
ישנה התקדמות במצבה של החברה הערבית, בעיקר בשל מאמצי הדור הצעיר להיחלץ מהמסגרת שהכתיב הפרויקט הציוני, אך ישראל עודנה מדינת היהודים – יהיו אלה מזרחים או אשכנזים. תגובה למאמר "עבודה ערבית, להבות מזרחיות"
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
