ההתמקדות בסיפור פגיעה מסוים במעין מעגל סגור של "חשיפה – דרישה לגינוי – חשיפה של נפגעות נוספות – דרישה לביטול קיומו של הפוגע" אינה מספיקה לטווח הארוך. מה צריך לקרות בדרך לתיקון עולם?
עדינה בר שלום ונלי תגר הן בנבחרת החלומות הממשלתית שלה, היא מאמינה שפתרון לסכסוך יימצא ובהקרנה בלונדון ניגשו אליה שני גברים שהציעו להרביץ למנשה נוי. לירון בן שלוש, המגלמת את אורנה בסרטה החדש של מיכל אביעד "אשה עובדת", עם עלייתו לאקרנים
בראיון השיבה שהיא עורכת עם ארי שביט ב"הארץ", קוראת אורית קמיר את העדות נגדו בצורה מניפולטיבית ומסייעת במסגור שלו עצמו כקורבן הפרשה. היום בראיון הרדיו של שביט אצל יעל דן – הנרטיב נסדק אף יותר
כדי שהאקדמיה תוכל להיות מקום בטוח לכולנו, יש להרחיק את הפוגעים ולייצר נורמות ממסדיות ברורות שאוסרות פגיעה וניצול יחסי מרות מכל סוג, מיני ואחר. תגובה למאמרן של דפנה הקר ויעל השילוני-דולב "מגרש משחקים חדש לנשים וגברים"
במשך שנים חשבתי שאני צריכה להחרים את היצירות של פושעי המין האלה, גדולים כקטנים, בין אם חצו גבול מוסרי, הטרידו במילה או בנגיעה ובין אם אנסו. רציתי לשלוח את יצירותיהם ואותם אל האבדון
לעתים קרובות מדי עדויות על פגיעה מינית זוכות לתגובות מבטלות ומשתיקות מבני המשפחה, החברים, בן או בת הזוג, המשטרה, המעסיק ועוד. אולי במקום ההאשטאג #גםאני שמאגד דיווחים של נפגעות, כדאי להפנות את הזרקור לפוגעים ולאופן שבו החברה משתפת איתם פעולה
הכול שם מההתחלה, כמו קפסולה שמחכה להתפוצץ לכדי חוויה של לופ אינסופי שבו את, כצופה, תקועה עם האנה ועם עוד נשים רבות בעולם. על "התחום האפור" בפרק שחורך את הרשת
כל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס, חשו השבוע צביטה כפולה בלב: האנס משה קצב שוחרר לביתו, הקורבן יונתן היילו לא זכה לחנינה מידי הנשיא. אך האם אנחנו צריכים לדבר על שני המקרים בנשימה אחת?
אלה לא תמיד עוגיות מדלן. לפעמים הזיכרון שותת בתודעה, לפעמים הוא אורב להזדמנות, לפעמים הוא חי בעוצמה משתקת • יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים 2016 – פרויקט מיוחד
כשהמורה שואלת אם זה אונס, הרוחות בכיתה גועשות. הרוב הקולני סבור שזה לא אונס, ושהאשמה היא דווקא הקורבן, ״תלמידה טובה, יפה וביישנית״. המסר הדידקטי "לא זה לא" נמסך בהמולת היציאה להפסקה, והרלוונטיות של השיעור לתלמידים מוטלת בספק מראשיתו
