"היום שאחרי הקורונה" מעסיק באחרונה את מיטב המוחות. אבל מה עם התבוננות נוקבת על ההווה? או העתיד הקרוב שנקבע בחלקו ממש עכשיו, לנגד עינינו? שוחחנו עם גדי אלגזי ואיריס רחמימוב על מה שניתן ללמוד ממגפות עבר, מצב חירום ותפקידם של היסטוריונים בעתות משבר
הפופולריות העצומה של ספריו מעידה על העניין הרב של הציבור בהיסטוריה. אנשים מעוניינים להבין את הסיפור הגדול, כזה שיעשה סדר בכרונולוגיה ויסביר איך הגענו לאן שהגענו. ומה רע בכך בעצם?
במסגרת הסרתו המבורכת של החיסיון מהפרוטוקולים בפרשת ילדי תימן, נחשפו היום מאות אלפי מסמכים החושפים עולם ומלואו של טרגדיות וזעזוע, וכן את דרכי החקירה והשיח של הוועדה והאנשים שמאחוריה. את החוטים בין הדברים צריך לטוות לבד
לאור האמירות שנשמעו בתקופה האחרונה מפיהם של סלבריטאים אשכנזים כאלו ואחרים, שווה לחזור לרגע מכריע באנתרופולוגיה הישראלית, בו התבונן החוקר עמנואל מרקס במרוקאים של מעלות וקבע – מבלי לדבר את שפתם או להכיר את תרבותם – שהם אלימים
באמצע שנות ה-70 נמלטה משפחתו של חררדו לייבנר מאורוגואי לארגנטינה עקב רדיפה פוליטית, תוך שביתם הופך לבסיס צבאי וההורים מופיעים כמבוקשים בטלוויזיה. המרדף המשיך אל תוך ההפיכה הצבאית במדינה, והסתיים בלית ברירה בישראל. עדות אישית ומחשבות על השונה והדומה בין הטראומות של משפחות בדרום אמריקה לאלו שבישראל
הספר ״השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית״ מנסה לעמוד על הקשר בין שני האירועים – ללא הכרה מיידית באמת של האחר או ביטול הזהות העצמית. הכתיבה והקריאה המשותפת בעצמן יוצרת טלטלה, שבלעדיה אין תקווה לזכויות לאומיות ולזכויות אדם לכל יושבי הארץ הזאת. סקירה
הדרך היחידה שבה ספר האזרחות יכול להפוך לגיטימי בישראל שלאחר התפרקות כור ההיתוך, כרוכה בהצגת כל הנרטיבים של מגזרי החברה הישראלית. ד"ר רויטל עמירן, מומחית למדע המדינה שהסירה חתימתה מהספר ״להיות אזרחים בישראל״, על החשיבות לדון במה שנאסר שיהיה בו
הסיפור של המשפחה שלי ושל שאר המשפחות המזרחיות אינו הסיפור שמספרים לי בכיתה, אבל הוא לא פחות ראוי. תלמיד כיתה י"א מראשון לציון על זיכרון לאומי, על הצביעות של מערכת החינוך ועל היום בו פחד שסבתו תגיע לבית הספר. לציון פתיחת שנת הלימודים
