בזמן ההפגנה ביפו שלשום בערב, א׳ בכלל ישב עם חברים בחצר בית סמוך, כשלפתע הגיעו ניידות משטרה והם נעצרו בחשד לזריקת אבנים. א׳, ילד, נחקר באמצע הלילה בעודו אזוק בלי נוכחות הוריו, ונלקחה ממנו בעורמה בדיקת די.אן.איי. הוא אינו הצעיר הפלסטיני היחיד שמוצא עצמו במצב הזה בימים האחרונים
האם חרחרנו מלחמה על 20 מיליון דולר משכורות, וודוקא כשחמאס בניסיון אחדות עם פתח? ממעמקי חדר המדרגות, מרגיש קצת קפקאי לחשוב שהסתבכתי עם הרוא"ח של חמאס, כשכל זה יכול להסתיים בפתיחת הדרך לתשלום המשכורות ובשאר הקלות בסגר בואכה נגיעה בנורמליות עבור תושבי עזה
בשבת בערב, פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים. שלחו אותי לעזה, למות, להיאנס. יש קו ישיר בין הפעלת כוח חסרת מעצורים כלפי אוכלוסייה אזרחית לבין כנופיות אלימות שמסתובבות ברחובות, ומשטרה שעומדת מולם כמעט ללא מעש
ילדים לא צריכים להיפצע, לנשום גז מדמיע, לסכן את חייהם במשחק בחצר. הם גם לא אמורים להיות "סמל" ולא לצעוק על חיילים, ולא לאכול ארוחות בוקר עם ראשי ממשלה. בעקבות תמונות מנבי סאלח
משה סילמן היה אדם גאה. היה לו עסק משלו. לפני עשר שנים טען המוסד לביטוח לאומי שמשה חייב לו סכום כסף גדול והחרים את אחת המשאיות שלו. בעקבות ההחרמה קרס העסק ומשה הגיע לפשיטת רגל. אורי בן דב על האטימות המוסדית ומסכת ההתעללות שהביאה לאסון אמש
באמצעות הקמת ארגוני קש המסתירים את זהותם האמיתית של המארגנים, מצליחים ראשי הימין הקיצוני להסית ולהוביל את ההמונים, בבת ים כמו בשכונת התקווה, לפעילות שמבוססת על הפחדה וייאוש. אלדד לוי על הפופוליזם נגד מי שאינם יהודים, הצובר תאוצה במקומותינו
שכונות הדרום לא התנגדו לזרים, הן התנגדו לשינוי כפוי ורחב-היקף במרחב הביתי שהופך אותו למרחב זר. ואת מלחמת ההישרדות הזאת ההיגיון הליברלי מסרב לתפוס. יריב מוהר על האיזון הראוי בין הזכות לקהילה לזכויות הפרט, והביקורת שצלחה על הפגנת הנגד לאירועים האלימים בתקווה
