מבט לאחור על פרשת הירי בחברון מוכיח שאנו זקוקים לחינוך לזכויות אדם ולמשפט בינלאומי הומניטרי. פרויקט החינוך של האגודה לזכויות האזרח מדגים מהן אבני היסוד לבניית אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה
מי שירו למוות באחים מראם ואיברהים במחסום קלנדיה בחודש שעבר לא היו חיילים או שוטרים, אלא מאבטחים פרטיים. במסגרת הסיפור המדכדך על המיליטריזציה של החברה הישראלית, עובדי הקבלן הללו המועסקים בתנאים ירודים אינם אלא המשך ישיר של כוחות הביטחון, כאשר האחריות על העבודה המלוכלכת והמסוכנת מגולגלת לפתחם
אי אפשר להמשיך להיתמם: גם הפלסטינים בעלי תעודת הזהות הכחולה לא ניצלים מזרועם האלימה של החוק והממסד הישראלים. חוט ישיר עובר בין מאורעות אוקטובר, לפני 16 שנה, לבין המתקפה האלימה על מייסם אבו אלקיעאן
גם בעוד אנחנו מטילים את עיקר האחריות לירי בחברון על קובעי מדיניות ומנהיגים, אסור לנו להסיר אחריות מהחייל המבצע בשטח. הדיכוי שהציב אותו בזמן ובמקום ההם אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו – לקיחת חייו של אדם אחר, שבעיניו הוא אינו אדם כלל
בין אם מדובר בחשד לרצח ובין אם בחשד להריגה, ברור שמדובר בחשד לעבירה פלילית חמורה במיוחד: מדוע אפוא בחר בית הדין הצבאי להורות על העתקת מקום מעצרו של החייל היורה מבית המעצר הצבאי לבסיס צבאי סגור?
כולם נתנו את ההוראה, בעיקר הרבה בכירים אשכנזים, אבל רק מי שנמצא למטה משלם את המחיר. חיילי סיירות עושים בדיוק מה שעשה ״החייל הרע שאוהד את לה פמיליה״, רק במחשכים. אותם אף אחד לא יתפוס בעדשת המצלמה