יריות נטולות היסוס ברחובות, חדרי שב״כ בהם דולק האור עד מאוחר, עקירת המשפחות, דיין ושרון במסוק מעל רפיח. העיקר היה לסיים ב׳שלום׳ את הסיוט הזה וללכת הביתה. פאק עזה • זכרונות מרים, מחודדים, מישירי מבט של חייל המילואים מחטיבה 8 אמיר בן-פורת משנות כיבוש הרצועה • 50 ל-67
חרף מרכזיותו של הכיבוש בהבנת התפתחותם של המשטר והחברה במדינת ישראל, תוכניות הלימודים מתעלמות ממנו כמעט לחלוטין. הפלסטינים מגיחים אל מעבר לפרגוד רק בתור טרוריסטים או כשהם מפריעים למאמצי ההתיישבות היהודית
על רקע חוק הלבנת המאחזים וההסכם הדשן עם מתנחלי עמונה, ולאחר הצבעת מועצת הביטחון של האו"ם ומצוקת-כל-העולם-נגדנו שאליה נקלע ממשל נתניהו, מספר עצות לפוליטיקאים – מה עליהם לעשות כדי להמשיך בהפרחת השממה
דווקא בימים האפלים הללו שבהם נוסקים אל על מנהיגים שמשתיתים את תעמולתם על הסתה בוטה כנגד מהגרים, מיעוטים, כוחות ליברליים, כלי תקשורת וארגוני זכויות אדם ואזרח, ראוי לזכור כי צריך ואפשר לקיים דיאלוג עם כוחות ליברליים עמוקים שקיימים בקרבו של הימין
מילא הפוליטיקאים הממהרים לצבור הון פוליטי בגינוי של הופעתו של חגי אלעד באו"ם, אבל בימים אלה אנו נאלצים להכיל גם אזרחים המשכשכים בחדווה במקווה הטהרה של הצדק האבסולוטי, כי מה לנו שנכבס את כביסתנו הצנועה בחוצות כשבסוריה מתקיים טבח עם והעולם שותק
בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
אם החייל מהתקרית בנבי סלאח היה פועל כפי שעשרות-אלפים היו רוצים, ויורה בילד המגובס? נו, אז היה מתנהל דיון ציבורי על הוראות הפתיחה באש, וזהו. מזעזע, אולי, אבל לא משנה את מאזן הנוחות של הישראלים
