אם אושוויץ התרחש ב"פלנטה אחרת", מה ניתן לומר עליו בהתייחס לחיינו? דווקא כאן עולה מעמדו של העד כמי שיכול לגלם בעדותו ובגופו את הקו בין ההיסטוריון לבין הסופר, בין חברת הזוכרים לאירוע מעורר האימה
"הרי זה לא שיש לך משפחה משם, נכון?" שואלים אותי כשאני מדריכה סיורים ביד ושם. אכן חשוב כבר שיישמע גם סיפורן של הקהילות הלא-אירופאיות בשואה, אבל אני מסרבת לקחת חלק בריקוד המוות של "מי, כמה ואיך סבלה יותר"
ספרות מגויסת לרעיון פוליטי ספציפי מציבה אתגר פוסט-מודרני, אירוני ומחויך, לתפיסה שספרות "טובה" נובעת ממעיין "טהור" ממניעים פוליטיים. אפי בת-אילן על אסופת הסיפורים הקצרים בעברית ובערבית, "עַוּדָה", שבמרכזה שיבה מדומינת של פליטים
המכונה הלאומית ביקשה למכור לתושבי העיר סיפור על "מגינים". אבל הם באו ואמרו "מה זה החרטה הזאת? איזה מגינים? הם כבר לא מגינים על כלום. הם מתו. ונשארה מהם רק מצבה". על השפה של המוות
בתוך הזוועה הגדולה הקרויה "שואה", היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. בכללן, הנשים היהודיות של סלוניקי – קורבנות של השמדת-עם גזענית ושל השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד. נשים שבושה וצנעה דנו אותן לשתיקה
"לאחר שסיימה את עדותה ביקשה המורה מתלמידיה לחלוק את סיפורי המשפחה שלהם מתקופת השואה. בכיתה השתררה דממה. אף אחד מהתלמידים לא היה יכול לחלוק עם הכיתה סיפורים משואה, שכן משפחותיהם לא חוו אותה". מה ההבדל בין האופן שבו מנחילים לתלמידי תיכון מזרחים ואשכנזים את הזיכרון הלאומי? ואיך זה תורם להסללה?
השמאל חייב להתחיל לדבר על חאג' אמין אל חוסייני. המגמה הימנית של עיסוק בתפקיד החשוב שלו בסכסוך הופכת אותו למיתולוגיה המייחסת את הרוע לעם שלם, כיביכול מרושע מטבעו, במקום לזרם פוליטי קיצוני הצומח בנסיבות קשות
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
