"לאחר שסיימה את עדותה ביקשה המורה מתלמידיה לחלוק את סיפורי המשפחה שלהם מתקופת השואה. בכיתה השתררה דממה. אף אחד מהתלמידים לא היה יכול לחלוק עם הכיתה סיפורים משואה, שכן משפחותיהם לא חוו אותה". מה ההבדל בין האופן שבו מנחילים לתלמידי תיכון מזרחים ואשכנזים את הזיכרון הלאומי? ואיך זה תורם להסללה?
צופה בסרט ערבי כל שישי בילדות. כמעט שלושים שנה יעברו עד שאגלה שסבתא שלי ופריד אל אטרש היו חברים. אין לי מושג, זה עובר מתחת לרדאר. ובכל זאת הן שם, המלים
"על פי עדותם המילולית של הוריי בערבית, נמצאתי ביאזור. לפי השלט בעברית, נמצאתי באזור. כיצד אוכל ליישב את חוסר ההתאמה הזה? אחוזת חרדה הרהרה בת השמונה בשאלה בעודה משתוקקת לגלידה אמריקאית". מתוך אחרית הדבר למדריך הסיורים הדו-לשוני במחוזות הנכבה "אומרים ישנה ארץ"
האם בכירי צה"ל אכן סבורים כי הפצצות ייפלו על נאצים שבמקרה מדברים פרסית? או אולי, למרות תודעת השואה העמוקה בצבא (ע"ע "עדים במדים"), הם מסוגלים לעשות את האבחנה בין אז ועכשיו, שם וכאן? אבנר בן-עמוס ותמי הופמן על השילוש הבלתי-קדוש: צה"ל, איראן והשואה
אִסדוּד ומַג'דַל נוכחים איתי כשאני נוסעת לעבודתי באשקלון. כשאני נוסעת לבקר את ההורים אני עובדת דרך חַירִיַה, יאזוּר, יִבְּנַה, בַּשִית. תמר נ. על חוויותיה מקבוצת לימוד על הנכבה, שהיו רחוקות מעוד מפגש אינטלקטואלי
בעיני נשים פלסטיניות שביקרו איתנו בתל אביב, נראו שד' רוטשילד כ"מחנה פליטים לישראלים". נקווה שיושבי האוהלים יתפכחו ויפסיקו לשלם את המחיר הכלכלי, הצבאי והאנושי שכופה עליהם מדינה של סקטור אחד, המוגדר אך ורק על פי דתם של חבריו
