הביקור של נתניהו בחברון ב-4 בספטמבר הוא תחנה משמעותית בתוכנית להעלמתה של חברון הפלסטינית מבחינה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית, ולהחלת ריבונות ישראלית בדיוק כפי שנעשה בירושלים
פעם בכמה שנים המערכת מייצרת אירוע משמעותי שיהווה עבורה עלה תאנה: הנה, חקרנו והרשענו. אך מעבר לפרשת אלאור אזריה, מה קורה עם שאר מאות מקרי ההרג של פלסטינים בגדה בשנים האחרונות – האם מישהו נתן עליהם את הדין? ראיון עם זיו שטהל מארגון ״יש דין״
בית הדין שהרשיע את אזריה בהריגה מתמקד בפסק הדין הצר אך ורק בעניינו. אך קשה להתעלם מהמתח העקרוני בין מקרה זה לבין טקטיקת הסיכול הממוקד, ויש לזכור שהפרקליטות הצבאית היא זו שעיצבה את הבסיס המשפטי המאפשר אותה
מבט לאחור על פרשת הירי בחברון מוכיח שאנו זקוקים לחינוך לזכויות אדם ולמשפט בינלאומי הומניטרי. פרויקט החינוך של האגודה לזכויות האזרח מדגים מהן אבני היסוד לבניית אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה
בין אם מדובר בחשד לרצח ובין אם בחשד להריגה, ברור שמדובר בחשד לעבירה פלילית חמורה במיוחד: מדוע אפוא בחר בית הדין הצבאי להורות על העתקת מקום מעצרו של החייל היורה מבית המעצר הצבאי לבסיס צבאי סגור?
כולם נתנו את ההוראה, בעיקר הרבה בכירים אשכנזים, אבל רק מי שנמצא למטה משלם את המחיר. חיילי סיירות עושים בדיוק מה שעשה ״החייל הרע שאוהד את לה פמיליה״, רק במחשכים. אותם אף אחד לא יתפוס בעדשת המצלמה
מה גרם לרבים כל כך להתייצב מאחורי דוד הנחלאווי? ומדוע כל הדרמה הזאת נעלמה כל כך מהר? התבוננות על אירוע שחשף את הפער בין צה"ל של מעלה לצה"ל של מטה, ובאופן אירוני גם חשף להרף עין את קן הנמלים של הכיבוש
בחג פורים 1994 טבח ד"ר ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה – טרגדיה שיצרה שרשרת אירועים אשר עיצבו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשרים השנים האחרונות יותר מכל מעשה אחר. אך אפשר להתחיל את הסיפור מוקדם יותר: באבן אחת על הר הבית, ברופא ערבי שלא ישכח איך הרופא היהודי הציל את חייו…